גם כאשר אתה עובד בצמוד למנהיג כמו ראש ממשלה, מתברר לך ברבות השנים כי לא הכל ידעת. שהרי לא לכל דיון, לא לכל פעולה והחלטה היית שותף. הדברים אמורים לגבי כל נושא משרה בכירה במערכת השלטון ולגבי כל אירוע גדול שהתרחש בעבר. לאחר שמונה שנים לצד ראש הממשלה שמיר, ובמלאת 28 שנה לשיגור הטיל העיראקי הראשון על ישראל במלחמת המפרץ, אני קורא ולומד דברים חדשים על המלחמה ההיא, שלא ידעתי בזמן אמת. 
 
חוויתי אותה משתי זוויות: כמנהל לשכת ראש הממשלה וכתושב רמת גן. כמה מטילי הסקאד נפלו בעירי. הטילים שפגעו בכמה בתים לא גרמו לאבדות בנפש, אבל הטילו אימה. וגם זירזו את התמ”א של אותו זמן - בתוך שנה־שנתיים מתום המלחמה הוקמו תחתם מגדלים נאים. המנורה שצנחה מההדף בסלון ביתי הורמה אחר כבוד בחזרה אל התקרה, והחלון שנהדף פנימה – אני יכול לבשר - מתפקד מאז כרגיל.
 
מהלשכה שבה נפלו ההכרעות הגורליות ראיתי ראש ממשלה איתן, מתפקד בקור רוח, אל מול האיום המוחשי, היומיומי. ראשו עבד בקדחתנות, הוא לא שידר לחץ לסביבתו, אלא תחושה כי העניינים בשליטה. לנגד עיניו עמדו רק טובת המדינה ואזרחיה.
 
ככל שחולף הזמן מאז אותם ימי עלטה, צפירות, “שתו מים” ומסיכות, מתבהרת יותר ויותר צדקת תפקודו של הנושא באחריות, הבודד בצמרת. האיש הקשוח הזה, הקילר מימיו בלח”י ובמוסד, לא נכנע לרגש - ברגע הגורלי לא קיבל את דעת בכירי מערכת הביטחון ומנע השתתפות צבאית ישראלית במלחמה שמנהלת המעצמה הגדולה בעולם.
 
רבות דובר על הסיבות לכך: לחץ אמריקאי, המחיר בחיי אדם (טייסים), חשש להסתבכות עם ירדן והאפשרות שהמערכה הערבית נגדנו תורחב. אבל הלחץ היה דו־סטרי: ראש הממשלה לחץ על הנשיא, ג'ורג' בוש האב, לשים מיד קץ לתוקפנות העיראקית, שאם לא כן יורה על פעולה צה”לית.

הפרשן הצבאי אלכס פישמן חשף בסוף השבוע פרטים נוספים מאותם ימים גורליים. בעיקר ש”לצה”ל לא הייתה שום תפיסת הפעלה או תוכנית מבצעית מול תרחיש של ירי טילים לעבר ישראל ממערב עיראק”. עד כדי כך, שכאשר כבר הייתה המתקפה בעיצומה, טבעו במטכ”ל את המושג “להכניס רגל בדלת”. כלומר, מוכרחים לעשות משהו, תקיפה סמלית, כדי להרתיע את האויב. את זה – ה”פארסה” כדברי פישמן – ראש הממשלה שמיר מנע. 

במבט לאחור, ברור כי לא רק שההרתעה הישראלית לא נפגעה - היא התחזקה. ישראל פועלת בעוצמה רבה כאשר יש בכך צורך אמיתי. אויבינו יודעים זאת היטב.
 
אין דומה מצב אחד בזמן אחד למצבים אחרים בזמנים אחרים. כיום שום איום אינו נשקף עוד מעיראק. יש האומרים אפילו שמתחת לפני השטח נרקמים יחסים עלומים בינה לבין ישראל, בחסות ארצות הברית. כיום האיום המיידי נמצא בטווחים קרובים יותר, מטילים ומרקטות משוכללים יותר. את טעמם אנחנו חשים מפעם לפעם מרצועת עזה. אלה טילים איראניים המסופקים לחמאס, כמו גם לחיזבאללה בלבנון, והם גם מוצבים על אדמת סוריה.
 
ב־1991 האיום היה ממזרח. כיום אנחנו מאוימים בעיקר מחזית הצפון, כפי שפרסם בשבוע שעבר המכון למחקרי ביטחון לאומי. הציבור לא נתן די את דעתו לדוח איומים זה, שהרי כולנו שקועים בענייני בחירות ופריימריז, מין ושופטים. סדר יום “נחמד” זה לבטח ישתנה ברגע שטיל ראשון ישוגר לעבר הגליל. המערכה שעברנו בשלום לפני 28 שנה, לנוכח קבלת ההחלטה האמיצה והנכונה אז, לא תחזור על עצמה אם וכאשר נותקף מצפון. הבלגה של שמיר בזמנו אינה בהכרח דגם לתגובה העתידית של ראש הממשלה. לאור הנתונים מעוררי הדאגה שנחשפים עכשיו, ישראל מאותתת כי בכוונתה להגיב על מתקפת טילים עליה, אם תתרחש. 

פעולות חיל האוויר במרחב דמשק, נגד מאגרי תחמושת איראניים, נועדו להרתיע את האויב ולמנוע הידרדרות למלחמה כוללת. ראש הממשלה שמיר לא היה מונע אותן.