"תכולת המזוודות מאוד הפתיעה אותי. בהתחלה חשבתי שכולן יהיו די דומות, שסיפורי העולים דומים, אבל נוכחתי לדעת שלא כך הדבר", אומרת חוה אפל, אוצרת התערוכה "אורזי מזוודות", שתיפתח היום במוזיאון העיר נתניה. "אישה אחת למשל שמה במזוודה את הדגם של בית הכנסת שבו התפללה בדרום אפריקה. הם אפילו שחזרו את זה בארץ, שזה מאוד מרגש. אישה אחרת שהגיעה מקולומביה הביאה את הכתובה של סבא וסבתא שלה, כי זה היה הרגע שבו הבינה שהיא יהודייה, שיש לה זכות לעלות לארץ. שלישית שמה במזוודה את הדבר הכי יקר לה - תמונה של אביה ואת הבגד המיוחד שלו".



התערוכה החדשה, שתימשך עד סוף החודש, מספרת את סיפור עלייתם לארץ של שישה עולים בוגרים מארצות שונות, שהגיעו לפני כ־20 שנה לנתניה. כמו כן, היא מציגה את סיפורם של 11 בני נוער עולים שלומדים בעיר. דרך תכולת המזוודות מועבר הסיפור של כל אחד מהם, הכולל תקוות, חלומות וגם געגועים.



"המזוודות מספרות קודם כל מה הם הביאו איתם לארץ", אומרת אפל, "אבל הרעיון היה לספר גם איזה ערכים הגיעו איתם ולא רק אילו פריטים. בחלק הראשון של התערוכה מוצגת תמונה מאוד גדולה של המשתתפים עם המזוודה, וגם כתוב מיהם ולמה עלו ארצה. למשל, אני אטיאס מצרפת, רופאה במקצועה, מספרת שהביאה את התעודות המקצועיות שלה, את הפמוטים שקיבלה מבנה לרגל נסיעתה, והרבה תמונות של נכדיה להשקיט את געגועיה. ואילו שרלוט וינר מדרום אפריקה מספרת שעלתה ארצה כי הקהילה היהודית במקום שבו גרה התרוקנה. במזוודה שלה כאמור יש דגם של בית הכנסת במקום מגוריה וגם פמוטים שקיבלה לחתונתה.



"חלק נוסף בתערוכה הוא קיר שבו המשתתפים מספרים מה השאירו מאחור ולמה הם מתגעגעים. למשל ילנה־לאה נמירובסקי שעלתה מטורקמניסטן, אומרת שיש לה הכל חוץ מחברות ילדות. ואילו אטיאס מספרת שהשאירה מאחור את הספרייה שלה, את התרבות שעליה גדלה".



"במזוודה שלי שמתי גם בגד ים, כי אני אוהבת ים", מחייכת וינר (70) פנסיונרית שעלתה ארצה ב־2003. היא מוסיפה כי בחלק אחר של התערוכה, המראה את התיק שלה כפי שהוא עכשיו, אפשר למצוא תמונות של נכדיה וילדיה שלא נמצאים בארץ ואליהם היא מתגעגעת. "כיום אני ממש מרגישה את עצמי ישראלית, וגם מתנדבת למען חיילים", היא אומרת.



"השארתי מאחור את השגרה והרבה חברים טובים", מספרת נמירובסקי (50) מורה לגיל הרך, שעלתה ארצה ב־1994. "במזוודה שלי למשל גם שמתי הרבה ספרים על ישראל, כי התכוננתי לנסיעה הזאת. יש גם תמונות של המשפחה ותמונות של הכותל, ששמעתי עליו מילדותי".



מה כולל התיק שלך היום?
"היום אני שמה בו תמונה של בית הספר שבו אני מלמדת וטלפון סלולרי עם תמונות של חברים חדשים שרכשתי. פגשתי אנשים טובים בדרך, וזה די עזר לי להשתלב בחברה".



זהות חדשה


כאמור, חלק מרכזי בתערוכה כולל צילומים של תיקי העולים כפי שהם נראים עכשיו. כלומר, תיקים המבטאים את הזהות החדשה שלהם.



"למשל רוסמרי מקולומביה לא יוצאת מהבית ללא תעודת העולה, ספר תהילים וספר הזוהר. כתכשיטנית, היא גם שמה בו תכשיטים המגדירים את זהותה החדשה", מספרת אפל. "ואילו לאני אטיאס יש בתיק תמונה של נכדיה, ופעמים רבות גם כרטיסי טיסה לפריז ומחשב נייד שבאמצעותו היא נמצאת בכל מקום".



החלק האחרון של התערוכה עוסק בשאלה "איזה ישראלי אני". "שרלוט אומרת: 'אני ישראלית דוברת אנגלית'", מספרת אפל. "אני אומרת: 'אני נאבקת להיות ישראלית'; גרגורי מציין ש'אני לומד להיות ישראלי'; וילנה־לאה אומרת: 'נולדתי ברוסיה, אבל שנים רבות אני ישראלית'".



"התערוכה הזו מציגה תהליך של עלייה לארץ", מוסיפה נורית מוזס, הצלמת האחראית על התמונות המככבות בתערוכה. "כל התהליך בעצם מוצג דרך הפריטים שהעולים ארזו במזוודה כשעלו ארצה, וגם על הדברים שהשאירו מאחור - שזה חשוב לא פחות. צילמתי קודם כל את העולים עצמם, את המזוודות שלהם. כצלמת, הסתכלתי על זה לא במובן הפיזי של מה הם ארזו אלא יותר במובן הסמלי. הרי אנשים ארזו איתם גם חלומות. בסופו של התהליך רואים איפה אותם אנשים נמצאים כיום. לכן צילמנו גם תיקים עדכניים שלהם, כדי להראות מה נשאר מהחלומות, מהגעגועים. למשל ניגיסט שעלתה מאתיופיה ממשיכה להסתובב עם הצעיף המיוחד שהביאה עמה".



"בסופו של דבר אנשים מגיעים לארץ מכל מיני מניעים", מסכמת אפל. "המסע שלהם הוא מסע קשה, והתערוכה נותנת להם הזדמנות לספר על התהליך שעברו באופן מאוד אישי ומיוחד".