איזה אדם שם את נפשו וחייו בכפו, ומציל יהודים מציפורני הנאצים? אשת השבוע שלנו היא ססיליה רושאק, חסידת אומות עולם, שהלכה לעולמה בפולין השבוע בגיל 110. ססיליה, הנזירה המבוגרת בעולם, החביאה יהודים במנזר בתקופת השואה, בהם הסופר אבא קובנר. כשעברה את גיל מאה אמרה לחברותיה שהחיים "יפים, אבל קצרים מדי".
רושאק ונזירות נוספות החביאו יהודים שברחו מהגטו באסם של המנזר, הנמצא בפרברי וילנה, בזמן המלחמה. אחד היהודים שהסתתרו במנזר היה כאמור הסופר אבא קובנר. ב"יד ושם" הכירו ברושאק, וגם בנזירות אחרות במנזר, כחסידות אומות עולם. "היא הייתה כמו אמא בשבילם, היא הבינה אותם והשגיחה עליהם", אמרה לסוכנות הידיעות רויטרס הנזירה סטפניה במנזר הדומיניקני בקרקוב בפולין, כשהיא מחזיקה תמונה של ססיליה ושניים מהילדים. "היא דאגה להם בצורה חמה מאוד, והקפידה על החינוך שלהם – לא רק על הצד הרוחני אלא גם על החינוך האינטלקטואלי שלהם".
היא נולדה ב-25 במרס 1908 בפולין, והצטרפה למנזר בקרקוב כשהייתה בת 21. ב-1938 סייעה להקים את המנזר ליד וילנה. "היא הייתה אדם שדרש מעצמו הרבה, אבל במקביל הייתה פתוחה מאוד והיה לה לב רחום, בדיוק כמו אמא תרזה", אמרה הנזירה סטפניה כשספדה לה.
ניסן צור, כתב "מעריב" בפולין, סיפר על הדרך בה קיבלו את הידיעה על מותה בפולין. "האמת שעד שהסיפור על המוות שלה פורסם, לא הרבה ידעו עליה בפולין. היא חיה בצניעות ואנונימיות במנזר שלה, ובציבור לא ממש ידעו את העבר שלה. רק אחרי מותה הסיפור שלה פורסם. מה שכן - ממשלת פולין הנוכחית היא מאוד לאומנית ו'פטריוטית', ומאוד אוהבים להדגיש שם סיפורים כאלו, בניגוד לסיפורים ההפוכים, על פולנים שהשתתפו בפוגרומים ביהודים, דבר שהם מנסים להעלים בעזרת החוק הפולני.
פרופ' דינה פורת מאונ' ת"א, ההיסטוריונית הראשית של "יד ושם", אמרה ל"מעריב אונליין" כי "אין קווי אישיות לחסידי אומות העולם. אין להם מכנה משותף.
האנשים האלו, אין לנו חומר על כל אחד. חלקם הגדול היו בגוש המזרחי תקופה ארוכה והיה קשה למצוא אותם. צריך להבדיל היטב בין מזרח אירופה למערבה- מפולין והלאה בוצע בפועל עונש מוות לחסיד ולמשפחתו. במערב אירופה נהגו אחרת לגמרי. מידת הסיכון הייתה הרבה יותר גבוהה במזרח אירופה. מדובר על רמה אחרת לגמרי של סיכון ונכונות להקריב. גם השכנים התנהגו אחרת במזרח אירופה, שם היו למציל שלוש חזיתות - הנאצים, השכנים, והמשפחה.
האנשים האלו החזיקו מאד ברצינות את הערכים שהם גדלו עליהם - הערכים הנוצריים והאנושיים. חלקם לא מבינים מה הרעש סביבם, הם מבחינתם בסך הכל היו עשו את מה שצריך היה לעשות. חשוב לציין שחסיד הוא אדם שסיכן את חייו ושם את נפשו בכפו, שלא על מנת לקבל תמורה, ושיש עדות ראשונית שהאדם שהוא הציל אכן נמצא. אם היה שינוי ביחס המדינה ברבות השנים לחסידים הוא היה רק לטובה. ככל שאנחנו מבינים את השואה היחס וההבנה של החסידים יותר מעמיק".
בהתאם לחוק הישראלי ניתן התואר "חסיד אומות העולם" למי שאינו יהודי, ופעל למען הצלת היהודים בתקופת השואה תוך סיכון חייו, ללא קבלת תמורה. התואר ניתן בהתאם לחוק יד ושם משנת 1953. עד כה הוענק התואר ליותר מ-26,000 אנשים. הרעיון בבסיסו של הביטוי הוא כי האדם שלו ניתן התואר זכאי לכאורה להיקרא "חסיד" במשמעות הנהוגה ביהדות. זאת, על אף העובדה כי הוא נמנה עם "אומות העולם", כלומר אינו יהודי. בהלכה משמש התואר "חסידי אומות העולם" לגויים מאמינים המקיימים את שבע מצוות בני נח, ולאו דווקא למי שהציל יהודים.
חסידי אומות העולם השתייכו לכל שכבות האוכלוסייה. היו בהם נוצרים מכל הכנסיות והכתות, מוסלמים, בני דתות אחרות ואנשים חילוניים; גברים ונשים מכל הגילאים. הם הגיעו מכל השכבות החברתיות, ובהם משכילים וחסרי השכלה, אנשי ציבור לצד מנהיגים ודמויות ידועות בחברה, עירוניים ואיכרים, מכל קצוות אירופה ומכל המקצועות. היו להם מניעים וסיבות שונות שבגללן סיכנו את חייהם למען הצלת יהודים. סיכון החיים היה כפול: הן מצד הגרמנים והן מצד שכניהם בני עמם, מהפחד שילשינו עליהם.