בשבוע שעבר נקלעתי לרחוב צפון תל אביבי טיפוסי. זאת הייתה שעת אחר הצהריים, הזמן שבו הילדים נאספים מהצהרונים, והרחוב השקט והמטופח המה מרכבים, רובם המכריע מיני־ואנים חדישים, המשנעים אותם בדרך הביתה. לפתע התעורר קול רעש גדול במרכז הרחוב, שילוב של צפירות מכיוון מספר רכבים וצעקות קולניות. לא דרמה גדולה, סתם ריב שגרתי על חניה. אחת הנהגות שרבבה את ראשה מהחלון, והטיחה בנהגת אחרת קללות איומות, מהסוג הגס והבוטה ביותר. מאחוריה ישבו שני ילדים קטנים, אבל גדולים מספיק כדי להבין. ובזמן כל הוויכוח הדוחה והאלים הזה התנגן ברכב הלבן–פנינה מבהיק שלה שיר אהבה רגוע ונוטף דבש של איתי לוי.
ועכשיו, בואו נדבר על דודו פארוק. אויב האומה, משחית הנוער, סקסיסט, מיזוגן, סכנה לשלום הציבור. אני נשבע לכם שבהשוואה לטינופת שיצאה מהפה של הנהגת הזו, השירים שלו הם חוליו איגלסיאס. וזה ממש לא רק היא. כולנו פה בוטים, חסרי סבלנות, מתפרצים בקלות. ההוויה הישראלית דומה הרבה יותר לביט של דודו פארוק מלצפיחית בדבש של איתי לוי. או כל שיר מצליח אחר בפלייליסט המקומי. וזו בדיוק הבעיה. שהתרגלנו - בערך מאז פרוץ ימי "סופשבוע רגוע" - לכך שתפקידה היחיד של המוזיקה הישראלית הוא לעשות נעים בגב. להרגיע. הזמרים שלנו מספקים סם הרגעה, או הזיה, כדי לברוח מהמציאות. וברגע שמגיע בחור צעיר ומטיח לנו אותה בפנים, כולם נבהלים. עוצמת הביקורת על דודו פארוק מעידה בעיקר על פחד. והפחד נובע ממה שרובנו רואים בו - ובצדק - מראה.
ולכן אני אוטומטית בעדו. הבו לנו עוד כמה דודו פארוקים, ואולי כל הסצינה תתחיל קצת להתעורר. זה מזכיר לי, ואני מתנצל מראש על ההשוואה הכל כך מרוחקת, את תקופת הפאנק של סוף שנות ה־70 באנגליה. להקות כמו סקס פיסטולס נתפסו מיד כאיום על החברה. אמרו עליהם שהם לא יודעים לנגן, שהטקסטים הבוטים שלהם הם רק גימיק, ושמדובר בתרגיל יחצני. נשמע מוכר? וגם נכון בחלקו. אבל הגל הזה של להקות הפאנק נתן למוזיקה הבריטית בעיטה הגונה בישבן, שהיא ממש הזדקקה לו, ובעקבותיו התחוללה התחדשות מפליאה דרך כל אומני הניו ווייב. הלוואי גם אצלנו. טבעי לגמרי שבמדינה כל כך מתוחה ומרובת סערות, המוזיקה תספק בעיקר נחמה. אבל הלכנו עם הקונספט הזה רחוק מדי.
ולגבי דודו פארוק עצמו: הטענות שלפיהן מדובר בסיבוב יחצני שעושים על התקשורת הן מגוחכות, כי מדובר בתופעת רשת אמיתית שזוכה להצלחה כבר כשנה וחצי. אני מכיר את זה מקרוב, ומזמן, כי הילדים שלי שרים אותו בבית. ומאותו טעם אני יודע שמדובר בהרבה יותר מגימיק. אורי קומאי, הבחור שמאחורי הדמות הפיקטיבית, הוא חרזן, איש ביטים ופרפורמר סופר מוכשר. השירים שלו הם פארודיות ממזריות ומגניבות לגמרי, עם טונות של הומור וכריזמה.
מה שקרה פה בשבועות האחרונים הוא פשוט תאונה. וכמו בתאונה, יש שני צדדים מעורבים. פארוק, או קומאי, יצא לאור לא מבושל מספיק, מה שהביא לסבב יחצנות לא משכנע עד מביך, וגם להופעת בכורה ראוותנית בהאנגר 11, שנראתה כמו קפיצה מעל הפופיק. היהירות משרתת היטב את הדמות של דודו פארוק, הרבה פחות את הדרך של אורי קומאי.
מהעבר השני נמצאת התקשורת המסורתית שפתאום, במפגש עם כוכב ההווה, נראית כל כך שמרנית, מיושנת ונטולת כלים להתמודד בכלל עם המציאות. במקום להתייחס לעובדה שמדובר בדמות דמיונית, שכולה פארודיה קיצונית במכוון, מנתחים את הטקסטים של פארוק כפשוטם, וממהרים להזדעזע בקול רם. הוא סקסיסט! מבזה נשים! מטיף לאלימות! עשו לי טובה. אתם צריכים לראות את הנערים (והנערות) ששרים את השירים שלו, בסביבה שלי לפחות. הם ממש לא מתרגשים מה"סקסיזם" של פארוק, מהסיבה הפשוטה שהם קולטים מיד את הדאחקה ונהנים ממנה, בלי שהיא "משחיתה" אותם. והם בעיקר נגנבים סוף־סוף ממוזיקה ישראלית, שלא מפחדת ללכת ככה חזק.
על הסכין
1. ואם כבר בסקס עסקינן, רוצו לראות את "חינוך מיני" (נטפליקס). סדרה אנגלית (שמשחקת אותה אמריקאית, החיסרון היחיד שלה) העוסקת במין בקרב בני נוער באופן משוחרר, אמיתי ונונשלנטי לגמרי. ויש לה היכולת (האנגלית כל כך, תודה לאל) להיות גם צינית ומצחיקה, אבל גם מרגשת ומעוררת הזדהות.
2. בגיל 67, פיל קולינס פתח לפני שבוע סיבוב הופעות חדש באוסטרליה, שמזכה אותו בביקורות הטובות ביותר שקיבל בחייו. וקשה לי לחשוב על צדק פואטי מזה. במשך שנים נאלצתי להתרגש ממנו בסתר, משום שנתפס כמעט כטאבו בעיני אניני הטעם, אבל עכשיו קולינס - שסבל כל חייו מזלזול של המבקרים - זוכה לכבוד הראוי לו.
3. הפרסומת של בנק מזרחי טפחות, שמשתמשת בשיר הנושא של "בית הנייר", מביכה אותי כל פעם מחדש. לא יודע אם זה בגלל השימוש בשיר פרטיזנים איטלקי כדי לקדם בנק מסחרי, או בגלל הנטייה הישראלית המאוסה לסחוט טרנד עד לטיפת הזיעה האחרונה שלו. בחיאת, בואו נגיד כבר לשיר הזה צ'או.