הרוב המכריע של האוכלוסייה המקומית באירופה הכבושה בתקופת השואה היה ער ליחס המשטר הנאצי ליהודים, מודע היטב לאירועים המתרחשים סביבו וקשוב להם. נושא זה העסיק רבות את המחקר על השואה במהלך השנים, מתוך רצון לבחון את ההתנהגות האנושית בזמנים אפלים. החלוקה הרווחת במחקר ביחס למשתתפים בשואה נחלקת לשלוש קטגוריות: תליינים, קורבנות ועומדים מן הצד, מושג המבקש לתאר דפוס התנהגות פסיבי בזמן התרחשות האירועים. בשנים האחרונות נראה כי מושג זה עומד בפני בחינה מחודשת.



מספר הולך וגדל של חוקרים טוענים שהמונח “עומדים מן הצד” הופך למיושן בכל הקשור לקונוטציות של פסיביות וחוסר מעש. המחקרים האחרונים הבוחנים את התנהגותם בתוך חברות הקרובות פיזית להתרחשות האירועים מוכיחים כי איש לא היה יכול להישאר אדיש למתרחש סביבו. לפיכך, עמידה מן הצד בתקופת השואה לא הייתה אחת האפשרויות. 

יאן גרבובסקי, במחקרו האחרון משנת 2013, “ציד היהודים - בגידה ורצח בפולין בימי הכיבוש הגרמני”, מתאר כיצד המשטרה הפולנית הכחולה הפכה בתקופת השואה לכלי יעיל ואכזרי לציד וחיסול יהודים, וגם כיצד חלקים רבים בחברה הפולנית עברו מעמדת הצופה הפסיבי לעמדת המלשין ומשתף הפעולה, במטרה להפיק רווח מרכוש היהודים או לחלופין, כיצד מצילים הפכו לרוצחים כאשר הבינו שאי אפשר להפיק עוד רווח אישי מהסתרתו של הקורבן.


גם ספרו האחרון של אפרים זורוף, “מסע עם האויב” משנת 2018, המתאר את השתתפותם של ליטאים בפשעי השואה, חושף את התפקיד החשוב שמילאו מנהיגים פוליטיים והממסד הליטאי בביצוע הפתרון הסופי ואת השתתפותם הישירה של הבטליונים הליטאים ברצח. 

המגמה המתגבשת במחקר חשובה. מן הראוי הוא כי בפולין, ובמדינות אחרות במזרח אירופה דוגמת ליטא ואוקראינה, יתקיים ניסיון אמיתי ללמוד את קורות העבר באמצעות מחקר וחינוך ולא לנסות לטשטשם.

הכותב הוא חוקר שואה ומרצה במכללת לוינסקי לחינוך ובאוניברסיטת בר־אילן.