"איזה מזל שאני חי", זה מה שאמר צח שחרור להוריו כשיצא מחדר הניתוח בגיל 8, אחרי שהבין שהרופאים הצליחו לשחזר את כף רגלו השמאלית לאחר שאוטובוס דרס אותו. 23 שנה אחר כך, בגיל 31, כשהוא כבר עורך דין ואתלט, ואחרי יותר משני עשורים של התמודדות עם מגבלה פיזית קשה וכאבים כרוניים בלתי פוסקים - קיבל שחרור החלטה קשה, וכמעט בלתי נתפסת, וביקש מרופאיו לעבור קטיעת רגל. 
"זאת אכן החלטה לא פשוטה בכלל, במיוחד במצב שבו אין הכרח רפואי", הוא מסביר את הסיבה שהובילה אותו לבצע לפני חמישה חודשים את ההליך המורכב. "זאת אומרת, לא היה מדובר על מצב שבו אם אני לא מוריד את הרגל, מחר אני מת מזיהום או משהו כזה. יתרה מכך, אף רופא לא המליץ לי לעבור את הקטיעה, כך שהלכה למעשה לא רק שהייתי צריך לקבל את ההחלטה לבד, הייתי גם צריך לשכנע את הרופאים שאני מוכן לתהליך הזה".
אם כך, מה הביא אותך להחלטה הזו?

עם השנים הבנתי שאני נמצא במצב של החמרה איטית ומתמדת של כף הרגל, ולאט־לאט מצאתי את עצמי יכול לעשות פחות דברים מבעבר. כך המחשבה על קטיעה נעשתה קונקרטית. הבטחתי לעצמי שאני לעולם לא אתן לרגל לנהל אותי או למנוע ממני אורח חיים נורמטיבי. לצערי, בשנים האחרונות המצב אכן החמיר עד כדי כך שכבר לא יכולתי לקום בבוקר ולצאת לעבודה, וכך הבנתי שאני חייב לחשב מסלול מחדש. בעצת חברים שעברו בעצמם את הקטיעה, התחלתי טיפול פסיכולוגי במחלקת השיקום של תל השומר. מבחינה רציונלית טהורה, הבנתי שאם אני בוחר לעבור את הקטיעה, ייפתחו לי הרבה אפשרויות חדשות, ועדיין ההחלטה לעבור את הקטיעה הייתה הדבר הכי קשה בכל התהליך. לשמחתי, לא הייתי לבד, ולאחר כמה שבועות של טיפול היה רגע מדהים, שבו הבנתי שאני הולך לעבור את הקטיעה. מאותו הרגע, הכל נהיה הרבה יותר קל".
איך המשפחה קיבלה את החלטתך?
"ההורים והמשפחה בכלל לא ידעו עד כמה סבלתי מהכאב, עד כמה הוא היה חזק. מבחינתם וגם מבחינתי עד אותו רגע היה אפשר לחיות ככה. אבל זו לא הייתה איכות החיים שרציתי. הם הופתעו מההחלטה, אך כשישבתי איתם ועניתי להם על השאלות, אחרי עבודת התחקיר המקיפה שעשיתי, הם התחילו להבין מה באמת עבר עלי. הסברתי להם איך אני מדמיין את העתיד שלי ואיך לרגל בעייתית ומגבילה אין בו חלק. כך למשל, הסברתי להם שאם לא אעבור את הקטיעה, ככל שהזמן יעבור המצב יחמיר עד שאהיה מרותק למיטה ולכיסא גלגלים. מאידך, במצב של קטיעה, לאחר שיקום ולימוד הליכה עם פרוטזה, אוכל לטייל עם המשפחה שיום אחד תהיה לי. אני חושב שבאותה השיחה הם הבינו שההחלטה לעבור את הקטיעה היא בשלה ומושכלת, המביאה בחשבון גם את העתיד".
ושאר הסביבה?
"בגדול, מה שאנשים יחשבו או יגידו אף פעם לא היה פקטור מבחינתי, בטח לא בהחלטה כל כך משמעותית בחיי. הדבר היחיד שעמד לנגד עיניי בקבלת ההחלטה הוא השאלה האם יש בכך כדי להביא לשיפור באיכות חיי".
אין "אי אפשר" 
כאמור, היום שבו נחרץ גורלה של רגלו של שחרור היה כשהיה בן 8. הוא חזר לביתו מחוג קראטה, ובעודו חוצה את מעבר החציה, הגיע אוטובוס בדהרה לכיוונו. הילד הספיק לקפוץ לאחור, אבל כף רגלו נמעכה לחלוטין. בבית החולים, כשהתעורר מניתוח לאחר שחזור של כף הרגל, הוא הבין מיד שהאירוע היה יכול להיגמר לגמרי אחרת. מאז, במשך 23 שנים, הראה שחרור לכולם, ובעיקר לעצמו, כיצד ההסתכלות על חצי הכוס המלאה מביאה אותו להגשים את חלומותיו בצורה מקסימלית, ובעצם קרא תיגר על צמד המילים "אי אפשר".
איך ילד בן 8 מתמודד עם אירוע כזה?
"המזל הגדול שלי היה שגדלתי בסביבה מחבקת ואוהבת של משפחה שאין שנייה לה, וחברים תומכים. גם מבחינת בית הספר זכיתי להבנה ולהתחשבות. התקופה בבית החולים לא הייתה פשוטה אומנם, אבל הסביבה שלי הייתה כל כך תומכת, שלשקוע בדיכאון או רחמים עצמיים לא היה אפילו אופציה. בתור ילד דברים נראים פשוטים יותר, אתה בסך הכול רוצה להיות כמו כולם. לשמחתי, אני לא חושב שהיה משהו שרציתי לעשות ולא יכולתי. אני זוכר שבכיתה ב' שכנעתי את המורה לחינוך גופני שאני יכול להשתתף בשיעור, ובסוף השיעור שיחקתי כדורגל עם כולם, על קביים. אף פעם לא עצרתי להתעסק במגבלה שנוצרה בעקבות התאונה, פשוט הסתכלתי קדימה וחיפשתי את הדרך שלי להתגבר על כל קושי שנוצר בעקבות הפציעה".
הוא התנדב לשירות צבאי ועם סיומו הוא המשיך במסלול הישראלי הרגיל של טיול אחרי צבא, אותו עשה בארצות הברית ודרום אמריקה. "האמת היא שהטיול הזה לא היה מתוכנן בכלל", הוא מספר. "נסעתי לבקר חבר בארצות הברית, ואחרי חודש הרגשתי שמיציתי את הטיול, ומצד שני לא רציתי לחזור לארץ, אז קניתי כרטיס לכיוון אחד: לקולומביה. משם המשכתי למדינות נוספות, ובלי להתכוון יצא שטיילתי במשך תשעה חודשים בדרום אמריקה. כשאתה יוצא למסע כזה, מובן שיש חששות, אבל לשמחתי הצלחתי להתגבר עליהם והרווחתי טיול שבו הגשמתי דברים שאפילו לא חלמתי עליהם, כמו גלישת גלים, טרקים באיי הגלאפאגוס, צלילות עם כרישים, ריקודי סמבה בקרנבל בברזיל, סנפלינג מפלים באקוודור, ראפטינג ובאנג'י בפרו ואפילו למדתי ספרדית ופורטוגזית על הדרך. הוכחתי לעצמי שאין דבר שאני לא יכול לעשות אם אני מספיק רוצה אותו".
אחרי שחזר מהטיול נרשם ללימודי משפטים. "לא עשיתי חישובים כמו האם הרגל תמנע ממני את היכולת להצליח בתואר, שכן מאז ומתמיד לא נתתי לרגל לנהל את חיי", הוא אומר. "מצאתי עניין רב בלימודי המשפטים, מה שבדיעבד עזר לי להתרכז בחומר הנלמד ולא בכאבים שהיו לצערי מנת חלקי כל חיי, ובמהלך הלימודים אף החריפו. בסופו של דבר, למרות הכאבים, את לימודי התואר סיימתי בהצטיינות, וגם את מבחן ההסמכה ללשכת עורכי הדין עברתי בציון לא רע בכלל. למדתי לשים את הכאב בצד. אף אחד לא ידע עד כמה כואב לי ולא ראיתי צורך לשתף - הרי מה זה יעזור אם אגיד שכואב לי? בסוף יימאס לסביבה לשמוע את זה. התמקדתי בדברים החיוביים בדרך. זה מה שעמד לנגד עיניי".
לרוץ בפעם הראשונה
דווקא הקטיעה, ששחררה אותו מהסבל והכאבים, החצינה את מצבו הרפואי, שלא היה ידוע לכולם. "לאחר הקטיעה קרה דבר מצחיק – מצד אחד, השתחררתי מהמוגבלות ומהכאבים של הרגל הפצועה, ומצד שני כבר לא יכולתי להסתיר את המצב, כי קצת קשה לפספס אדם בלי רגל", הוא אומר. "כך נוצר מצב שבמשך שנים מאוד סבלתי ואף אחד לא ידע, וברגע שהפסקתי לסבול, זה היה נראה כלפי חוץ כאילו אני סובל כי אין לי רגל. אז החלטתי לפרסם פוסט ברשתות החברתיות, שבו הסברתי לראשונה בחיי על קבלת ההחלטה, ועד כמה אני שמח להיות במקום שבו אני נמצא היום. מה שקרה אחר כך הדהים גם אותי – לאחר פרסום אותו פוסט קיבלתי עשרות פניות מחזקות מאנשים המתמודדים עם בעיות כאלו ואחרות, ביניהם כאלה שמודים לי על כך שהסיפור שלי גרם להם להסתכל על דברים בצורה אחרת. אי אפשר להישאר אדיש לתגובות כאלה, שתמיד מרגשות ומחזקות אותי מחדש, ודוחפות אותי קדימה אפילו עוד יותר".
כמי שלא נותן לשום דבר לעצור אותו, גם היעדרה של הרגל השמאלית לא גרם לו להפסיק לעסוק בספורט. "היום, מעבר לטיפולי הפיזיותרפיה בתל השומר, אני מתאמן כשלוש פעמים בשבוע בחדר כושר, מתאמן באגרוף, גלישת גלים, חתירה בקיאק, כדורגל, יוגה, שחייה, ג'יו־ג'יטסו ברזילאי ועוד", הוא מונה. "אני רק בתחילת הדרך – והחלום הגדול אליו אני מכוון כרגע הוא לרוץ בפעם הראשונה בחיי".
יש מסר שאתה רוצה להעביר?
"זה ישמע קצת קלישאתי, אבל היום, יותר מתמיד, אני מאמין שאין לנו מגבלות מעבר לאלו שאנו מציבים לעצמנו".