אתמול קיבלנו שוב דוגמה להתלהבות יתר, שפועלת כמו בומרנג. בני גנץ לא חלם שיהיה לו כזה פרומו, שהכינו לו, לאט לאט, במשך כמה חודשים, אוהדי הליכוד וחברי הכנסת שלו, וכמובן גם פעיליו של גנץ, שנראים כזן אחר.
אינך יכול לפגוע באדם כמו גנץ, שבמשך השנים עוצבה דמותו, כמי שהיה יליד מושב ותלמיד בבית ספר דתי וצנחן בנשמתו, שהגיע עד לפסגת הצנחנים ולימים גם לפסגת צה"ל.
בשנים האחרונות מתקיים כאן ויכוח, בקול תרועה רמה, על דמותם של כמה רמטכ"לים, רק משום שהעזו להיכנס לפוליטיקה. זה גובל בטמטום. מדובר ברזומה מגוון וחשוב מאין כמוהו. כשהגיע לזירה הפוליטית העבשה תותח כמו גנץ, יריביו ניסו לנצל איזו בדיחה צה"לית נגדו, עד שהבינו שהכינוי "בניחותא" עושה לו רק טוב, לאור קור הרוח שהוא משדר.
כניסתו של גנץ לפוליטיקה פגעה מאוד במתחריו. החל מביבי (שנפגע גם בגלל מנדלבליט), עבור לבנט, ועד לגבאי ולפיד. עכשיו גנץ נמצא בצומת. השאלה הגדולה היא: האם המומנטום של אתמול יהפוך לסחף של אנשים, בעיקר מהמרכז, וגם משאר המפלגות, והאם אלו שימשיכו לזנב בו רק יוסיפו לו מנדטים? אינני סבור לרגע שהמצב הזה מבטיח לתומכי השמאל־מרכז את הגאולה. ביבי עדיין נמר, אבל סובל מבעיית כתב האישום. הכוח של הליכוד עדיין בידיו, אבל היום הזה מזכיר לי את ליל הבחירות של ניצחון אהוד ברק על נתניהו ב־1999.
בכלל, כל מי שמבין עניין ידע שאחרי רבין וברק ברור שרק רמטכ"ל יכול להביא לגוש השמאל־מרכז את הישועה. עכשיו כבר יש שניים (בוגי יעלון ובני גנץ) כאלה ברשימה אחת, שנראית על פניה מצוינת וכוללת אנשי ביטחון, חינוך ואנשים מהתחום המוניציפלי. השאלה הגדולה היא אם כל זה יספיק בליל הבחירות.