בשנת 1965 ביימה הקולנוענית הצרפתייה אנייס ורדה את אחד הסרטים שעליהם נאמר שהם הקדימו את זמנם. לסרט של הבמאית הצרפתייה - הארץ שבה מאהבים היו חלק מהתרבות גם בתקופות שמרניות יותר - קוראים "האושר", והוא הוקרן השבוע בסינמטק תל אביב במסגרת רטרוספקטיבה שעושים למי שמכונה "הסבתא של הגל החדש", מחמאה שנועדה להרים לה אבל איך אומרים? הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.
ורדה פילסה דרך לנשים יוצרות בתחום הקולנוע בתקופה שכמעט לא היו כאלה שהעזו. היא גייסה תקציבים לבד ופרצה כל תקרת זכוכית אפשרית עוד כשהייתה בת 18. משום מה היא לא קיבלה את ההערכה שלה היא ראויה, עד למועמדות לאוסקר שנפלה בחלקה רק כשהגיעה לגיל 90. זאת בניגוד למשל לבמאי ז'אן לוק גודאר שצעיר ממנה בשנתיים, אך מעולם לא זכה לכינוי "הסבא של הקולנוע".
"האושר" מספר על גבר מאושר שנשוי לאישה מאושרת ולהם שני ילדים נטולי נזלת, כמו שאפשרי רק בסרטים הצרפתיים. הם חיים חיי משפחה אידיאליים, כפי שהכתיבה לנו התפיסה הקלאסית של החברה המערבית. הם עושים סקס ומתחבקים אחרי, מתעוררים בחיוך, והילדים שלהם רצים בהרמוניה ביער ללא צעקות וללא דרמות.
האישה (תרז) עובדת בבית כתופרת ומטפלת בילדים, בזמן שבעלה (פרנסואה) יוצא מהבית להביא את עיקר הפרנסה ומדי פעם נאלץ להיעדר לכמה ימים "לעסקים חשובים". הם כל כך מאושרים ונטולי קונפליקטים, עד שיום אחד פרנסואה מחליט שאם כל כך טוב לו בחייו אל לו להסתפק רק במנת האושר שבאמתחתו. כדי להגדיל את אושרו הוא מתאהב באישה נוספת ואף טורח לספר לרעייתו שהוא אוהב אותה מאוד. "לא תרצי שהאושר שלי יגדל עוד יותר?", הוא שואל אותה ומסביר שההתאהבות באישה השנייה לא גורעת מאהבתו אליה, להפך: רק מעצימה אותה.
כמובן שההצעה היא חד־צדדית, לפחות כך מחליטה ורדה להראות לנו בסרט. פרנסואה לא משחרר את תרז לחפש אושר כפול, והיא מצדה אפילו לא חושבת להעלות זאת. בכל זאת, השנה היא 1965. "אני אוהבת אותך וזה מספיק לי", היא אומרת, ואנחות של אי־נוחות מלווה בתסכול נשמעות בכיסאות סביבי בקולנוע.
תרז לא משתכנעת מהסיפור של הבעל הכל כך מאושר, אלא שאחרי כמה דקות ניכר שהיא מתרצה. "אני אוהבת לראות עד כמה אתה שמח", היא אומרת בלי שניכרים על פניה סימנים של קנאה. היא מתעלסת איתו, אחר כך נדע שזו הייתה הפעם האחרונה שלהם. המוות שלה בנהר כשעה מאוחר יותר מתפרש אוטומטית כהתאבדות על ידי קהל הצופים (בעיקר הצופות) מעל גיל מסוים. לעומתן חברתי ואני הסכמנו כי היא טבעה. אולי זו מחשבה אופיינית בקרב בני הדור שלנו, שעדיין נקרעים בין הצורך לשחזר בחיינו את סיפורי הרומנטיקה שגדלנו עליהם לצד האדפטציה הכמעט בלתי אפשרית לצרכים של העידן הנוכחי.
השוט המעורפל שהכניסה הבמאית בסצינת הטביעה/התאבדות אינו מקרי. הוא גורם לחדי העין לתהות אם תרז מעדה או שהחליטה לשים קץ לחייה. עניין של פרשנות ותפיסה של יחסים. כעת נותר לצופים להחליט אם הם מתעקשים להמשיך להאמין לקלישאת האהבה לנצח או לקרוא עליה תיגר.
כמה מחברי הטובים מאמינים ביחסים פתוחים, שיטה שנראית לי מאוד הגיונית, כל עוד היא מיושמת במעמד שני הצדדים, כמובן. אבל עד כמה ההדדיות הזאת אפשרית? לא בטוח שאני סגורה על זה, לא בטוחה שגם החברים שלי סגורים על הקונספט לגמרי. ובכל זאת אני פתוחה להקשיב. שהרי לא להקשיב פירושו להמשיך לטמון את הראש בחול או להמשיך לעשות את אותה פעולה ולצפות לתוצאה שונה.
ובחזרה ל"האושר": הדבר המטריד ביותר בסרטה של ורדה הוא שהבעל כמעט לא נראה מתמודד עם מותה של הרעיה האהובה, והמאהבת נכנסת לנעליה בקלות כמעט מצמררת. מה שגורם לי לתהות מה היה קורה אילו גבר היה מביים את הסרט הזה, ומי שהייתה עומדת כגיבורה במרכזו הייתה אישה, "שרוצה להגדיל את אושרה כפליים".
חברתי ואני יצאנו מהסרט ועדיין לא הגענו להחלטה חד־משמעית. גם אם אנחנו מבינות את הצורך בחופש, לא יכולנו שלא לתהות אם זה תקף רק לנו או שזה בסדר מבחינתנו אם זה ישליך גם על בני הזוג שלנו. האם נוכל לחיות עם זה בשלום? ולהפך, האם הגברים שדוגלים באושר נוסח "האושר" היו ממשיכים להיות מאושרים כפליים אם גם הנשים שלהם היו בוחרות באותה דרך? כך או כך, מבחינתי זו שאלה פתוחה, שאני ממש לא יודעת אם יש לה תשובה חד־משמעית.