1. הערצת המגי היא מוטיב בספרות הקודש הנוצרית ובעיקר באומנות. היא מבוססת על ספר הבשורה על פי מתי ומתארת ביקור של שלושה חכמים, או מלכים, לאחר הולדת ישו. הם מרעיפים עליו מתנות זהב ומביעים כלפיו ביטויי הערצה. במערכות הביטחון של ישראל וארה"ב יש מקבילה מודרנית: ההערצה לגנרל קאסם סולימאני, מפקד כוח אל־קודס של איראן. למעשה, מדויק יותר לומר שמדובר ביחס של אהבה־שנאה כלפי הגנרל. אבל האם באמת סולימאני ראוי להערצה? האם כישוריו הצבאיים כה מרשימים? ועד כמה הערצה זו משרתת אותו ואת איראן, מעצימה את המיתוס שלו ומכרסמת בביטחון הלאומי של ישראל ושל ארה"ב?
 
בשבוע שעבר התפרסם בכתב העת האמריקאי החשוב "פוריין פוליסי" מאמר שכותרתו "מפעיל הבובות הקטלני של איראן". על המאמר חתום גנרל סטנלי מק'קריסטל, שפרש משירות ב־2010. ליתר דיוק הוא נאלץ לפרוש, לאחר שנחשד כי עמד מאחורי מאמר ב"רולינג סטון", שלגלג על המפקד העליון של הצבא - הנשיא ברק אובמה - על סגנו ג'ו ביידן ועל הדרג המדיני.

מק'קריסטל, גנרל ארבעה כוכבים, היה מפקד נערץ שפיקד בין השאר על הכוחות המיוחדים של ארה"ב ושירת בעיראק ובאפגניסטן. לאחרונה פרסם ספר בשם "מנהיגים - מיתוס ומציאות", שבו ניסה להשוות ולאפיין מנהיגים מסוגים שונים לאורך ההיסטוריה. זה הרקע וההקשר שבו נכתב מאמרו על סולימאני.

על אף הכותרת, שאמורה להזהיר ולהרתיע מפניו, המאמר מהלל ומשבח את כישוריו של הגנרל. "מבריק", "יעיל", "צנוע", הם מקצת השבחים שמרעיף עליו הגנרל. מק'קריסטל מספר כיצד הוא ואנשיו יכלו לחסל את סולימאני, כשעקבו אחר שיירת מכוניותיו שעשתה דרכה מאיראן לצפון עיראק. "הייתה סיבה טובה לחסל את סולימאני", הוא כותב ומזכיר את מעורבותה של איראן בהרג חיילים אמריקאים בעזרת מיליציות שיעיות, במיוחד באמצעות מטעני צד, שנעשה בהם שימוש דומה על ידי חיזבאללה נגד חיילי צה"ל בדרום לבנון. אבל מק'קריסטל לא נתן את הפקודה לחסלו והעדיף להמשיך לעקוב אחר הגנרל האיראני. כשהגיע סולימאני לעיר הכורדית אירביל הוא נעלם לעוקבים.

כעבור כשנה שוב סירבה מערכת הביטחון האמריקאית לחסל את סולימאני. זה קרה בדמשק בפברואר 2008. לפי פרסומים זרים, המוסד וה־CIA יזמו מבצע התנקשות משותף ב"שר הביטחון" של חיזבאללה, עימאד מורנייה. נציג ה־CIA ישב בחדר הפיקוד (חפ"ק) במטה המוסד ועקב, יחד עם עמיתיו הישראלים, בהתקדמות המבצע בשידור חי. בשלב מסוים יצאו מהבניין מורנייה וסולימאני. במוסד קפצו על ההזדמנות וביקשו לחסל את שניהם. משהו בנוסח "שניים במחיר אחד". אך נציג ה־CIA, לאחר התייעצות עם וושינגטון, התנגד, ופקודת ה"הפעל" לפצצה ניתנה רק לאחר שסולימאני עזב את המקום. מורנייה חוסל.
 
"מה כבר היית מצפה ממפקד של הכוחות המיוחדים", אמר לי השבוע בכיר אמריקאי לשעבר, שהגיע לכינוס בינלאומי בישראל וחש שלא בנוח ממאמרו המהלל של מק'קריסטל. "בכך שהוא משבח את יריבו הוא בעצם מהלל את עצמו".

בישראל לכאורה יש גישה הפוכה. בעוד שבארה"ב רואים בסולימאני יריב גיבור, במערכת הביטחון הישראלית רואים בו רשע מוכשר. שתי הגישות לגיטימיות ביחס לאויב, אך שתיהן מעצימות ומחזקות אותו. הרמטכ"ל היוצא גדי איזנקוט הרבה לדבר על סולימאני. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו מתייחס בשיחותיו עם מנהיגים זרים ובתדרוכים לעיתונאים לגנרל האיראני. באמ"ן טבעו את הביטוי "חזון סולימאני", שגם אליו התייחס איזנקוט לא פעם ולא פעמיים. 

המושג נועד להצביע על תוכנית־העל שלו, שתכליתה לבסס את כוחה הצבאי של איראן בסוריה: לשלוח אליה כמאה אלף לוחמי מיליציות שיעיות, לפרוס בשטחה טילי קרקע־קרקע, מערכות טילים נגד מטוסים ולחמש מל"טים. וכל העוצמה הזו, אם תיפרס, תכוון נגד ישראל.

# # #

סולימאני בן ה־62 נושא דרגה המקבילה לאלוף בצה"ל. את ניסיונו הצבאי כקצין זוטר ובינוני רכש במלחמת איראן־עיראק, שנמשכה כשמונה שנים והסתיימה ב־1988. כעבור כעשור מונה למפקד כוח (גיס) אל־קודס, כשהחליף את גנרל אחמד וחיד (שמבוקש על ידי האינטרפול על מעורבותו בפיגוע הטרור נגד הקהילה היהודית בארגנטינה ב־1994). וחיד קודם להיות שר ההגנה בממשלו של הנשיא מחמוד אחמדינג'אד. 

רשמית, כוח אל־קודס ומפקדו הם חלק ממשמרות המהפכה וכפופים למפקד המשמרות גנרל עלי ג'עפרי. אך למעשה סולימאני פועל עצמאית. יש לו מעמד מיוחד, בין השאר גם בשל היותו יועץ מיוחד למנהיג העליון עלי חמנאי, שמחבב אותו מאוד.

כוח אל־קודס מונה כ־15 אלף איש. במונחים אמריקאיים אפשר להשוותו לשילוב של ה־CIA וכוחות מיוחדים. בתקופת סולימאני התחזק מעמדו של הכוח, שלמרותו סרים גם מיליציות שיעיות בעיראק, החות'ים בתימן והמיליציות האפגניות והפקיסטניות שפועלות בסוריה. הוא גם נחשב ל"מפעיל" של חיזבאללה ומנהיגו חסן נסראללה. לזכותו של סולימאני זוקפים את אסטרטגיית ההתפשטות של איראן במזרח התיכון, באמצעות מעורבות במלחמות האזרחים בעיראק, בסוריה ובתימן, שתכליתה לאפשר לה אחיזה בים התיכון ובים האדום.

אבל צריך לבחון בעיניים ביקורתיות ולא מעריצות את הצלחותיו של סולימאני, ולבדוק כיצד השיג אותן. הסיבה הראשונה לכך היא שעד לאחרונה לא עמד מולו כוח משמעותי ונחוש. הוא לא נתקל ביריב רציני. בעיראק מקבלים אותו ופוחדים מפניו. ערב הסעודית כושלת במלחמתה בתימן. אסד בוודאי שאינו יכול להתמודד מולו, ואילו ארה"ב ובנות בריתה בנאט"ו חוששות או שאינן רוצות להתעמת איתו. 

רק לפני כשנה וחצי החלה ישראל, באמצעות תקיפות חיל האוויר, לאתגר אותו. ובפעם הראשונה דרכו של סולימאני אינה סוגה בשושנים. הוא לפתע מוצא עצמו מול יריב נחוש וחזק, שאינו נרתע מפניו. צריך להדגיש גם כי סולימאני אינו גנרל המפקד על צבא גדול, עם טנקים וחיל אוויר, שיודע לבצע תמרונים יבשתיים. בסך הכל הוא מנהל כוח שרובו מורכב ממיליציות ומיחידות קטנות של כוחות מיוחדים.

השבוע, בהרצאה בכינוס של המכון למחקרי ביטחון לאומי, דיבר מפקד חיל האוויר לשעבר אמיר אשל על כך שישראל פועלת בסוריה "מבצעית, מודיעינית ותודעתית". האמירה על פעילות מודיעינית ומבצעית אינה מחדשת דבר, אך השימוש במילה "תודעתית" מעניין. "לוחמה תודעתית" הוא ביטוי שפירושו גם ובין היתר לוחמה פסיכולוגית (ל"פ). בל"פ מפיצים שמועות, מידע שרק חלקו אמת ורובו כוזב, ותכליתו להשפיע על תודעת היריב. כפי שפורסם כאן לפני כמה חודשים, דובר צה"ל אחראי גם, בתיאום עם אמ"ן, על לוחמת תודעה.

על סמך דברי אשל, אפשר להעריך שמטרת לוחמת התודעה או הל"פ של ישראל בסוריה מכוונת נגד איראן וגנרל סולימאני. דוברים ישראלים, ובכלל זה איזנקוט ונתניהו, מדגישים שוב ושוב שהשקעותיה של איראן במלחמה בסוריה ובחיזבאללה הן עצומות - כ־20 מיליארד דולר בחמש השנים האחרונות. זהו כסף שאפשר היה להפנות אותו למטרות אחרות, כמו רווחה, חינוך, שיכון ובריאות, ולהקל את המצוקה הכלכלית והחברתית של העם האיראני. במילים אחרות, הדגש הוא לצייר את סולימאני כמי שמנסה להשיג את מבוקשו בכל דרך אפשרית, גם על חשבון פגיעה בכלכלה האיראנית ובשיקומה. ולסולימאני לא חסרים יריבים מבית, שמקנאים בהצלחתו או שמטילים ספק בכישוריו וביכולותיו. לפי שעה נראה שמאמצים אלה אינם עולים יפה. מעמדו לא נחלש, וגם אין סימנים שאיראן מורתעת מתקיפות ישראל. היה זה אשל, הראשון בממסד הביטחוני של ישראל, שהודה השבוע כי חיל האוויר לבדו לא יעקור את איראן מסוריה.  
 
עם זאת, אל לישראל להרים ידיים. יש להמשיך להפגין נחישות ולאתגר את הכוח האיראני בסוריה. זהו משחק של כיפופי ידיים, ואסור לישראל למצמץ ראשונה. אבל יש לעשות זאת בדרך מתוחכמת יותר מזו שנעשתה עד כה. אסור לזלזל ביריב אך גם רצוי שלא להאדיר אותו ולהפריז בערכו. מוטב שלא להזכיר את שמו של סולימאני ולהפוך את העימות עם איראן למערבון, לדו־קרב אישי. כל התבטאות אישית, כל אזכור של שמו, כל התייחסות אליו - רק מעצימים את המיתוס של סולימאני ומחזקים את מעמדו באיראן.
2. בלשכת ראש הממשלה ובמטה לביטחון לאומי (מל"ל) בהנהגת מאיר בן שבת ממשיכים לקיים מאמצים קדחתניים בניסיון לארגן לנתניהו עוד נסיעה אחת למדינה ערבית או מוסלמית לפני הבחירות. ראש הממשלה, שהוא כידוע גם שר הביטחון ושר החוץ, מתגאה כי בתקופתו התרחבו הקשרים בין ישראל לעולם הערבי־סוני. יש מידה רבה של צדק בדבריו, אבל ספק אם ניתן לזקוף זאת למנהיגותו, כמו לנסיבות ולשינויים שעוברים על המזרח התיכון. 
 
בראש ובראשונה, ההתקרבות בין ישראל לעולם הסוני היא תוצר של אינטרסים משותפים. במרכזם האיבה והחשש מפני איראן וממגמת ההתפשטות שלה, ההערכה ליכולותיה הצבאיות של ישראל ולכישוריה כמעצמת הייטק בכלל וסייבר בפרט. מסיבה זו, למדינות כמו ערב הסעודית, עומאן, בחריין, איחוד האמירויות, קטאר ומרוקו, שאין להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, מיוחס רצון לקיים עמה קשרים בתחומי הביטחון והמודיעין. וכמובן, ירדן ומצרים. 

במאמר מוסגר ראוי להזכיר כי בעקבות תהליך אוסלו וההסכמים עם הרשות הפלסטינית כוננו מדינות ערביות ובהן מרוקו, קטאר, עומאן, איחוד האמירויות ומאוריטניה קשרים דיפלומטיים גלויים ברמה כזו או אחרת עם ישראל. מרביתן ניתקו את הקשרים בעקבות האינתיפאדה השנייה ובלימת תהליך השלום. האינטרסים המשותפים של חלק ממדינות אלה, שהבשילו בשנים האחרונות, עדיין לא מספיק חשובים להן כדי שיסכימו לכונן יחסים גלויים עם ישראל. ולכן הפריצה של ישראל - "הברית הסונית", כפי שמכנים זאת - נעשית במחשכים. 

המוסד, שאחראי לנושא, מארגן פגישות בין בכירים ישראלים (שרים או פקידים) לבכירים באותן מדינות, שיש כוונה לקשור עמן קשרים עתידיים. על פי אותו עיקרון גם אנשי צבא נפגשים בחשאי עם עמיתיהם מאותן מדינות. אנשי עסקים מצליחים לטוס לעומאן, בחריין, אבו דאבי או דובאי, אך לרוב באמצעות דרכונים זרים.

נתניהו מתגאה בכך שבעבר התנו מדינות ערביות את הקשר עם ישראל בהתקדמות במו"מ עם הפלסטינים. כיום, לדבריו, הן מוכנות לקשר גם בלעדיו. אבל נתניהו מתעלם מהעובדה שהקשר חשאי. לא גלוי ולא פתוח. מסיבה זו, וגם כמובן בגלל הבחירות, הוא משתוקק לעוד נסיעה למדינה ערבית, כמו שטס בחודשים האחרונים לעומאן ולאחרונה לצ'אד, או לחידוש יחסים עם מדינה ערבית או לפחות מוסלמית.

במסגרת מאמצים אלה מנסים בלשכת רה"מ ובמל"ל לארגן ביקור במרוקו, כפי שדיווח לאחרונה אתר חדשות מרוקאי. מדינה אחרת שנמצאת על הכוונת היא סודן. עיתונאים סודנים אמרו לי לפני כחודש וחצי כי בחרטום רווחו שמועות שלפיהן נתניהו יגיע לביקור וייפגש עם הנשיא עומר אל־בשיר.

אל־בשיר הוא מנהיג מוקצה. הוא מבוקש על ידי בית הדין הבינלאומי בהאג על פשעי מלחמה שביצעו בהוראתו צבא סודן ומיליציות שפעלו בחבל דרפור.
מעט מאוד מדינות בעולם מוכנות לקבלו, ומנהיגים מעטים מוכנים להיפגש עמו. עד לפני כמה שנים ניהל אל־בשיר ברית אסטרטגית עם איראן, שסיפקה לו נפט והעניקה סיוע כספי תמורת נוכחות צבאית בסודן, ובמיוחד בנמליה על חוף הים האדום. על רקע זה יוחסו לחיל האוויר ולספינות חיל הים תקיפות נגד מחסנים ומשלוחי נשק מאיראן שעברו בסודן בדרכם למצרים, ומשם לחמאס ולג'יהאד האסלאמי בעזה.

אבל לפני כמה שנים נטש אל־בשיר את בריתו עם איראן וחזר לחיק אחיו הסונים. הוא שלח את צבאו להשתתף בקואליציה הבין־ערבית שהקימה ערב הסעודית כדי לדכא את מרד החות'ים בתימן, שנהנים מסיוע איראני.

אל־בשיר היה יותר משמח לקבל את נתניהו בחרטום. זה היה מעניק לו הישג בזירה הבינלאומית ופותח לו דלתות לוושינגטון (ישראל ניסתה בעבר לסייע לו במאמציו לשנות את דימויו בארה"ב, אך בלי הצלחה). אם זה היה קורה, נתניהו היה נותן ידו להענקת הכשר לאחד הרודנים הנקלים ביותר בעולם, המבוקש על פשעי מלחמה, שכללו מעשי רצח, אונס, שריפת כפרים וגירוש.

אבל למרות כל תשוקתו של נשיא סודן להיחלץ מהבידוד הבינלאומי (לאחרונה הוא ביקר בסוריה ונפגש עם אסד ועל כך אפשר לומר - הלך זרזיר אצל עורב) גם הוא מבין שיש לו מגבלות. בסודן הוטחה כלפיו ביקורת קשה מצד חוגים אסלאמיסטיים וגם ליברליים, לאחר שבתקשורת הישראלית התפרסמו ידיעות כי נתניהו מעוניין לנסוע לחרטום. הביקורת הרתיעה את אל־בשיר, והרעיון לארח את נתניהו ולהכריז על כינון קשרים דיפלומטיים, אפילו בדרג נמוך, ירד לפי שעה מן הפרק.

אבל בלשכת ראש הממשלה לא אמרו נואש. נוסף למאמצים לארגן מפגש במרוקו, הועלה רעיון חדש: ממקורות יודעי דבר בסודן נודע לי כי לאחר שאל־בשיר החליט שלא בשלה השעה לארח את נתניהו, בדקה לשכת ראש הממשלה את האפשרות שלפחות יסכים שמטוסי אל־על, וגם של חברות אחרות, יחלפו בשטח האווירי של סודן בטיסות לישראל וממנה. בשלב זה לא ברור אם סודן תסכים למחווה הזו. אם זו תינתן, יזכיר הדבר את הסכמת ערב הסעודית, ולאחרונה עומאן, שמטוסי אייר אינדיה בטיסות ממומבאי לתל אביב יחלפו בשמיהן. 

בלי קשר למגעים עם סודן, מקווים בלשכת ראש הממשלה כי מאלי, עוד מדינה אפריקאית מוסלמית, תסכים לכונן קשרים דיפלומטים עם ישראל. אם היא תיאות, אמצעי השכנוע המרכזי יהיה, כמו במקרה של צ'אד, הידע הביטחוני והנשק שישראל מבטיחה למכור למאלי כדי שתוכל להיאבק בטרור של שלוחות דאע"ש במדינה, שכבר ביצעו בשטחה לא מעט פיגועים. רעיון אחר שהועלה היה לבקר בדרום סודן, שעמה יש לישראל יחסים דיפלומטיים. 

ממשרד רה"מ נמסר: "ראש הממשלה נתניהו שואף להרחיב את מעגל המדינות המקיימות קשרים עם ישראל ולמצות את ההזדמנויות שנוצרו לאור מצבה המדיני, הביטחוני והכלכלי של ישראל. מעבר לאמירה עקרונית זו, איננו נוהגים להתייחס באופן קונקרטי".
melmanyossi1950@gmail.com