"נגיעות", שיצא לפני 20 שנה, הוא עדיין האלבום הכי מצליח והכי מסחרי של ברי סחרוף. ולמרות שלל התארים שקטף, הוא דווקא אחד האלבומים הפחות אהובים עליי מהרפרטואר של סחרוף. קודם כל, כי באלבום הזה הדומיננטיות של הגיטרות שניסרו את הלילה באלבומים קודמים, הוחלפה בנגיעות אלקטרוניות, שלא הצלחתי להבין ב־1998, מה להן ולמי שהוגדר אז – סליחה, קלישאה לפניכם – כנסיך הרוק הישראלי.



אבל הוא גם אלבום שאני פחות אוהבת, כי כולם אוהבים. "נגיעות" הוא אלבום מכונן בקריירה של סחרוף, האלבום שחצי משיריו הפכו ללהיטים, האלבום שבו הוא הפך לקונצנזוס, לחביב גלגלצ וחביב על כולם באופן כללי, המאמי הלאומי. רק שעם הפיכתו לברי של כולם, הוא קצת הופקע לכאורה מהקהל האדוק שהלך אחריו עוד לפני "נגיעות".





ואחרי שאמרנו את זה, סחרוף חוגג יום הולדת לילד הכי מוצלח שלו, לא נבוא? אז באנו. הקונספט של הופעת יום הולדת, כמו זו שבמסגרת פסטיבל גולדסטאר סאונד סיסטם, שבו אמנים חוזרים לאלבומים הגדולים, הוא ביצוע כל שירי האלבום לפי הסדר. וכך עם תחילת ההופעה נשמעו צלילי הטפטוף האלקטרוניים שפותחים את האלבום ואת אחד הלהיטים הגדולים בו, "ככה זה לאהוב אותך". משם, כמו מכונת הנגינה המשומנת שהוא ועל רקע וידאו־ארט מושקע, שיגר סחרוף את כל 12 הרצועות שבאלבום, מ"מנהרת הזמן" דרך "לב שלם" ועד "עוד חוזר הניגון". בין לבין עלו על הבמה אורחים, שלקחו חלק באלבום – חיים לרוז, דני מקוב, אסף אמדורסקי וג'וני שועלי.


ריבוי הלהיטים באלבום, לצד הדומיננטיות של הצלילים האלקטרוניים, הפכו את החלק הזה של ההופעה למשהו שבין חצי ערב שירה בציבור (בקטע טוב), שבו הקהל מפגין בקיאות בכל מילה, לחצי מסיבה לקהל בוגר שהוציא את עצמו מהבית באמצע השבוע, כפי שניסח זאת היפסטר לידי שקרא לעבר הבמה כשחיכינו לסחרוף שיעלה – "אני לא בן 18 יותר!"



עם הצלילים האחרונים של "עוד חוזר הניגון", שמקבל בהופעות עיבוד הרבה פחות רגוע מזה המקורי, נאלצתי להודות ביני לבין עצמי שאולי כל השנים האלה לא הערכתי מספיק את "נגיעות". ודווקא ההזדמנות הנדירה, החד־פעמית הזו, לשמוע את כולו בלייב, האירה אותו באור אחר, מכיל יותר את השינוי שהוא מסמן בעשייה המוזיקלית של סחרוף. 

בחלק השני והמצוין אף הוא של ההופעה בוצעו שירים מכל התקופות, כולל של האורחים אמדורסקי ושועלי, וכך זכינו לשמוע את "חנן" ו"עכשיו" של להקת רעש, ואת סחרוף מצטרף ל"חלום כהה" ו"אהבה חדשה" של אמדורסקי. חוץ מהם היו החשודים המיידיים – "רעש לבן", "כמה יוסי", "בסוף של יום", "יום הולדת" וכמובן "אין קץ לילדות" האלמותי.



בזכות האורחים, ובזכות שירים שאנחנו לא רגילים לשמוע בדרך כלל בהופעות ובוצעו הפעם, זה נשמע לכמה רגעים נוסטלגיים כאילו אנחנו לא בהאנגר 11 הבורגני אלא שוב בהופעה שלו בבארבי התל אביבי, המגרש הביתי שלו עד לפני כמה שנים, אבל מינוס עננת העשן והדוחק. בורגנים, נו.