אני לא איש של מזג אוויר. הרפרטואר הרגשי שלי נוכח הנופים החלודים של השלכת רבת ההבעה בניו אינגלנד נע על מנעד פלגמטי למדי של תגובות. הקמצנות האמוציונלית חתרה שעות נוספות תחת המסד האיתן של נישואי, והשאירה את גרושתי לוקה בחסך תחושתי. אין לי על כך דעה מוסמכת בכתב, והנושא לא עלה בוויכוחי הפרידה בינינו, אבל בדיעבד אני מבין שהיא ראתה שאני מזייף אורגזמות בפעמים שבהן היה עליה לגרור אותי החוצה כדי לראות ליקוי ירח, מטר מטאורים, שמיים זרויי כוכבים ואת אורות הצפון. לא הייתי עושה דברים אחרת.
גברים כמו סטיב מקווין, שון קונרי, ג'ון וויין, סם אליוט ואחרים הביעו עולם ומלואו בהרמת גבה או במשיכת כתף. אינני טוען חלילה למקום בחבורה המופלאה הזאת, אבל אני חלש בג'סטות תיאטרליות ובהבעת תגובה מופגנת. אני יודע שלא היה כחורף הזה ב–15 השנים שבהן אני חי במיין. לקיתי בעבר בקדחת הבקתה. היו שבועות בחורפים קודמים שלא יצאתי מהמיטה. אבל רוב הזמן לא הייתי לבד. יש בעיה עם הטקסט הזה: הוא מגשש בכיוונים שונים ואפילו סותרים; הוא מנסה לומר משהו ומצליח רק בחלקו; הוא משקף את הנקודה המסוימת בזמן ובתוחלת החיים שלי. לא אשקר: הוא נועד למיטיבי לכת.
ההיבט המתוק של החורף הפתיע אותי. חברים שלא הייתי חושד בהם בדאגה אמיתית לזולת ובמעקב אחרי התרסקותו על הקרח, שאלו אותי בוואטסאפ אם אני בסדר. זרים בטוויטר הביעו חשש מלומד. התשובות לא באו לי בקלות, בעיקר משום ששיחות על מזג אוויר הן מפלטו של הנבל, שאינו אמיץ דיו לשאול איך אני באמת. אבל עניתי בנימוס. בלי להיכנס לדקויות ובעיקר בלי להעליב. הסברתי שגל הקור הדרמטי, הנקרא Polar Vortex ומקפיא את אמריקה עד שנדבנים טובי לב שכרו חדרי מלון לחסרי בית בשיקגו והצילו אותם ממוות, פוסח בעצם על ניו אינגלנד, כלומר מיין. ועדיין קר כאן יותר מכפי שהיה בעבר.
מציאות חיי בבית קטן באנטרקטיקה, שבה השכן הקרוב ביותר נוטש את מיין בחורף לטובת פלורידה, הפכה פתאום בגילי ובמצבי למסוכנת. כך עלה בדעתי כאשר החלקתי בוקר אחד על הקרח, שהיה חלק כזכוכית שמרחו עליה וזלין. לרגע קט אחד היה כל גופי באוויר, מה שנראה מהצד כפעלול מוצלח מסרט פעולה, והסיבה היחידה שאני כותב את הדברים היא שחבשתי מגבעת צמר רחבה שלי והעורף שלי, בסביבה הכללית של גזע המוח, נחבט במדרגה דרך המגבעת, מה שריכך את המכה.
זו אינה הפעם הראשונה שאני מחקה בהצלחה את האחים יולנדה המעופפים. אני רגיש לתחושה של היעדר כוח משיכה. אבל אפילו באוויר חשבתי צעד אחד קדימה: הגעתי למקום בחיי שבו כל מה שיקרה לי יישאר ביני ובין מזג האוויר. כאשר אראה את סטיב ג'ובס, אומר לו: בקור מאוד מסוים מתרוקנת הסוללה של האייפון בבת אחת. אולי רק שלי ורק במחוז הנקוק, אבל זה המצב. ובלי טלפון נגזר עלי לשכב בשלג, משותק כנראה ממותני ומטה, ולחכות שהשלג יכסה אותי, או קרח. כמו רובין וויליאמס בסרט "אינסומניה".
מה שמזכיר לי שכאשר אני בודק מה הביא אותי למיין, אין לי ברירה אלא להצביע על כמה שירים, ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה בחיי. זה לא נלעג כפי שזה נשמע. מאוד אהבתי את מאגי הטייסת מ"חשיפה לצפון" ואת הטיפוסים האקסצנטריים שהסתובבו בה. יוצר הסדרה היה דיוויד צ'ייס, ולכן היה Pine Barrens אחד הפרקים הטובים ב"סופרנוס". במקום שבו פגע ראשי במדרגה יש עכשיו שקע עמוק. מישהו אחר היה רץ לעשות MRI בבית החולים הקרוב, אבל בינואר הבנתי שאין ביכולתי לשלם השנה את הביטוח הרפואי. הפרמיה החודשית עומדת על 1,500 דולר, וזאת משום שאינני נשוי, ואת דוחות המס מילאה גרושתי שהייתה אזרחית. כל המידע העגום הזה מצטבר לכעס חורך על סביבתי ועל מי שאינם מבינים את שוועתי. אבל בלבי, במקום הכמוס והפרטי ביותר, אני שר. מזה נובע חשד בריא לגבי האפשרות שדעתי השתבשה. כי זאת יש לדעת: אנשים החיים בגפם סובלים מתוחלת חיים קצרה משמעותית משל הזולת החי בזוגיות. מי ששמיעתם לקויה מהותית כמוני, מידרדרים לשיטיון ולאלצהיימר מהר ממי ששמיעתם תקינה.
לא צריך כתבה ב"טיימס" כדי להבין: אם אתה מנותק מסביבתך, מבודד מרעשי הרקע האופייניים שלה, לא שומע את האיש מ–UPS חובט בדלת וחי במגדל השן הדומם בראשך - הלך עליך. כדי לבדוק את המצב, אני מציב לעצמי אתגרים קטנים: מתעקש לזכור מדוע הלכתי מחדר אחד לשני; מתעקש על סדר פעולות הגיוני; מתגבר על העובדה המרירה שמי שלא שומע מים שוכח לסגור ברז. עד עתה שרפתי סיר אחד שאהבתי, כי שכחתי לכבות את הלהבה מתחתיו. שזה מחיר סביר בעיני.
***
דברים קטנים. לא לגעת במכונית באצבעות חשופות אלא אם התכוונתם להיפטר מטביעות האצבעות שלכם, וזה נורא כואב. לא להשאיר במכונית בקבוקי שתייה מלאים, כי הם קופאים ומתפוצצים. שקיות מלאות זבל זה בסדר; הן קופאות ולא מסריחות ויותר טוב לנהוג איתן כמה שבועות מאשר לנסוע בלב החורף למזבלה. כפפות טובות שונאות להישאר בזוגיות. ללא הסבר ונורא מרגיז. ברכישה השלישית של עור צבי לאפי אתה מבין שאתה משליך כסף טוב אחרי כסף רע. והמצבר של המכונית. הוא מת בשנה שעברה כעול ימים. תינוק היה. אבל תש כוחו. אחרי סוף שבוע אחד שבו היה קר מדי לצאת החוצה ולהתניע את המכונית, גסס המצבר החדש בגניחה סופנית. יש לי מצבר מיוחד לעתות חירום, אבל אפילו הוא לא הצליח לגרום למנוע להתעורר ולהסתובב. הזקן החביב שהגיע מ–AAA, שלהם נותר לי מאשתי מינוי סופר–פרמיום–אקסטרה–קר, ניסה את מזלו עם הכבלים שלו. חיוך עצוב, בושה, ניסיון לומר את הדברים כמות שהם.
מכוניות חדשות עובדות על מחשב. לא חשוב מה תעשה וכמה תטפל, המחשב זולל את המצבר ומרוקן אותו. המצבר שלי היה עדיין בתקופת אחריות, אבל כאשר התרוקן הוא קפא מהקור והתנפח, ואין אחריות על מצבר נפוח. אלה מהפרטים היותר עצובים של החיים בחורף, אבל חדלתי להתאבל עליהם. קניתי מצבר חדש, וכעת אני נצמד עם אפי אל הדלת הקפואה והחסומה בשלג גבוה ששכחתי לפנות, ומתניע את המכונית כל יום באמצעות השלט. אותו שלט שלפני 20 שנה ידידי המנוח דנקנר היה משוכנע שהוא פנס קטן שבו מאירים את המקום שתוקעים בו את המפתח ברנו ששכרנו בצרפת. אוי, כמה צחקנו.
יומיים לפני שהחלה מלחמת העולם השנייה, בסוף אוגוסט 1939, לפני 80 שנה, שלח סבי את משפחתו מקראקוב לסיביר. אמי הייתה מספרת כמה היה קר וכיצד הרתיחו שלג לתה ואלמלא סבתי פאולינה ספק אם היו שורדים, ואני לא הצלחתי להבין קור מהו. אמי מתה כמה חודשים אחרי שעברתי לאמריקה. אין קשר. אבל היא הייתה נהנית כאן. מתלוננת ונהנית.
בסתיו החמצתי בכמה שבועות את מועד הזמנת העץ לחימום. הדיבור המוקדם על חורף קשה גרם להיסטריה, ובולי העץ אזלו. הערימה הקטנה שנותרה לי מהחורף הקודם, שלגביה היו לי תוכניות מלאות עזוז להכניס הביתה, נרטבה קודם בגשם. עד שהתייבשה בשמש, ירד שלג וכך הלאה. היא בחוץ מכוסה שלג. לפעמים נורא קר לי בחדר השינה, אף על פי שהסדין החשמלי על 10 וההסקה עובדת, ואני מוצא במרתף עץ בעל ייעודים שונים שאותו אני שורף. תמיד אהבתי לשחק באש.
בבוקר אני רואה עקבות של חיות בשלג. ראיתי עקבות של שועל, אייל ואולי דוב שחור, אבל אני לא בטוח. רק בקור כמו שלנו מבינים למה יש במדינות קרות אלכוהוליסטים רבים. לפעמים כל כך קר ואפור והשמיים יורדים נמוך, עד שאני מבין כיצד אפשר להתחבר לאינפוזיה של וודקה. תשתה להנאתך חודש, ואחרי חודשיים אתה מכור. כאשר התחלתי לזהות את הסימנים המובהקים של קדחת הבקתה, הזמנתי מאמזון CBD.
כל מה שקשור במריחואנה באמריקה חוקי כמעט לגמרי, ודאי במיין, אבל קר מדי מכדי לצאת לחנות הסמוכה לקנות הינדו קוש. CBD מופק מקנאביס ומיוחסות לו תכונות תרפויטיות מומלצות לשינה, נגד כאבים ולרוממות רוח כללית ללא אופוריה. כמובן שהמרכיב המרכזי של להרגיש טוב יותר הוא אופורי. אפרופו אופוריה: כרגע עמלה אמריקה להפוך את משפחת סקלר היהודייה לנבל הגדול של הפרמקולוגיה. אלה האנשים שהכניסו לשוק התרופות את האופיאט הפופולרי אוקסיקונטין שחתום על עשרות אלפי מקרי מוות ממנת יתר. הסקלרים שיקרו ביודעין לגבי פוטנציאל ההתמכרות והקטלניות של האוקסי, שזה תעלול די נואל, אבל החדווה שבה מעמיסים עליהם את ההתמכרות האמריקאית כולה, מעוררת פחד. פנטניל הורג יותר מאוקסי, והוא מגיע מעבר לגבול.
***
לא הייתי בישראל עשר שנים. בפעם האחרונה הייתי בבחירות 2009 ולא הצבעתי. את דעתי בנושא השמעתי בעבר ולא אחזור עליה. אבל לא הבחירות נמצאות בבסיס הפוביה שפיתחתי כלפי ביקור בישראל. אני סובל מחשש לא הגיוני מפני הרגע שבו אעמוד בפתח המטוס והרוח החמה תכה בי ואיתה כל הזיכרונות הטובים והרעים מהבית. אין לי הסבר מניח את הדעת. יש לי חשדות. קרבה גיאוגרפית לשפת האם שלי אינה מבטיחה יותר שיש לי עם מי לדבר על משהו שארצה לכתוב או על סרט שארצה לעשות. אני מתרשם שהמעיינות הללו חרבו. שקשה לחצות את סף התודעה של אנשים עסוקים ושהג'יגה הפנוי בראשם משועבד לבחירות. כיסיתי מערכות בחירות רבות, ואין לי חשק בוער לחזור לזה. אינני מכיר את הנפשות הפועלות. אני מתרשם לרעה מהריח החמוץ משנאה העומד באוויר. מריח הזיעה של מנהיג הנלחם על חייו הפוליטיים.
אינני מאמין בפגע וברח. אנשים צריכים ללמוד לחיות עם ההחלטות שלהם. לא בא לי להסתובב בתל אביב ולחפש את נקודות המגע שנותרו לי בעיר שמעולם לא הייתה ביתי. טוב לי באלמוניות שלי, בהקלה הגדולה של ריחוק הכרחי מכל החלקים הזזים של הישראליות. כל כך הרבה איני מכיר יותר ולא יודע וגם - אם יורשה לי - לא מת לדעת, שאני חושש מהמפגש הזה. בעיקר משום שיש לאנשים מה להגיד ולא בא לי להשיב. בעיקר משום שעשור זה המון זמן.
עזבתי כאשר הבנתי לאן נושבת הרוח, ולצערי לא טעיתי. החורף כאן יימשך עוד חודשיים ואחריו יבוא אביב נהדר על מיטב מאפייניו. הכל יפשיר וגם הצינה בלב, ואפשר יהיה להגדיל את רדיוס הנסיעה לראות את הילדים. ואולי אני טועה וזה החורף של חיי. ורק לי הוא כבד כל כך על הנשמה ומעיק. אינני חושש מתשלום במקור, אבל השנים האחרונות גבו ממני מחיר כבד והותירו אותי מרושש. בעיקר מותש נפשית. יש דרך לאמץ את החורף במלוא כוחו וללמוד לחיות איתו. וזה מה שהחלטתי לעשות.