בוא נלך קצת אחורה: 17 למרץ 2015, ראש הממשלה בנימין נתניהו בהופעה ראשונה אחרי הניצחון בבחירות הקודמות, וכולם מנסים להבין מה קרה כאן. נדמה שאת מרבית התשובות לשאלות שהם שאלו סיכמו פעילי הליכוד ששרו לראש הממשלה היוצא והנכנס "הוא קוסם". מאז ועד היום עבר נתניהו לא מעט טלטלות , אבל הסקרים אומרים את אותו הדבר – לא פחות מ-30 מנדטים.
החיפוש המקובל אחרי הסבר לתופעה לא כולל את השורש ק.ס.ם, אלא מדבר על כך שבסופו של דבר כולם מצביעים על ביטחון, והרי נתניהו הוא "מר ביטחון". תאוריה אחרת עוסקת בהעדר אלטרנטיבה ויש גם כאלה שהולכים אחורה להצבעה המסורתית של בני עדות המזרח והפריפריה לבגין וממשיכי דרכו. האם זה באמת הסיפור? או שאולי הוא באמת קוסם? ההסבר כנראה פשוט הרבה יותר.
לנתניהו יש את ה"בייס" המוכר - זה שהולך איתו ב"אש ובמים". ומה משותף לשני הביטויים האלה - "הוא קוסם" וב"אש ובמים"? שניהם שייכים לעולם הספורט. רוצים להמשיך? "היידה ביבי והיידה שרה" שנולדו עוד במאי 1996.. כן – קהל המצביעים של נתניהו אוהב אותו כמו שאוהבים קבוצת כדורגל.
כלל הברזל הראשון בספורט הוא שקבוצה לא מחליפים. וכשאוהבים קבוצה (כמעט) תמיד מאמינים שכל החלטה שהיא מקבלת היא החלטה נכונה- ככה זה אוהדים, תמיד רוצים להאמין שהקבוצה שלהם נעה בכיוון הנכון, גם אם עמוק בפנים הם לא תמיד "סגורים על זה".
בנקודה הזאת אבהיר נקודה חשובה עם גילוי נאות -מ אני חושב שבנימין נתניהו ראש ממשלה מצוין. מצוין אבל לא מושלם. כמו כל אדם הוא מבצע טעויות, אבל איך נתפשות הטעויות שהוא מבצע? תמיד מישהו אחר אשם. חקירות? רדיפה, מסתננים? בג"ץ, בעיות אחרות? תקשורת. תמיד האשמה מושלכת על מישהו אחר, כי הקבוצה שלי תמיד נמצאת בצד הנכון - הצד שלי. זה תופס גם כשמגיעים לפוליטיקה. בעצם - בפוליטיקה זה תופס רק לגבי אדם אחד - בנימין נתניהו.
ואם מישהו אחר תוקף את הקבוצה שלי? לא משנה (כמעט) מה אני חושב על ההנהלה, אני אשכח מהכל ואתמוך בקבוצה שלי - אפילו יותר מתמיד. רוצים דוגמה? תשאלו את מנהלת הליגה בכדורסל למה היא טוענת שהביקורת של מכבי כלפיה היא ספין שנועד להשקיט את מחאת האוהדים ולאחד אותם מול אויב משותף. כך קורה שהחקירות נגד רוה"מ רק מחזקות אותו אל מול קהל הבוחרים שלו שאוהב אותו כמו קבוצת כדורגל.
לאהוד את הקבוצה שלי
נתניהו גם מבין את החשיבות של הצבע והסמל. הוא מיצב את עצמו כאחד שנלחם על הזהות היהודית של הקבוצה, כלומר - המדינה (חוק הלאום למשל) ועבור אותו ה"בייס" הוא הפך ל"האנשה של מדינת ישראל". המשוואה פשוטה - מי שנגדו הוא במידה מסוימת נגד המדינה. וכמה שאנחנו לא אוהבים את אלה שלא אוהבים מספיק את המדינה.
ומה החלום של כל קבוצה ישראלית? להצליח באירופה. נתניהו עדיין מקבל נקודות זכות על השליטה שלו ברזי השפה והסלנג האמריקאיים. הוא נהנה מקשר אישי מרשים עם נשיא ארה"ב. נתניהו משחק במגרש של הגדולים ו"מתחרה" בזירה של טראמפ ופוטין. "הוא מקדם אותנו בעולם" בזמן שאבי גבאי ויאיר לפיד מדשדשים בביצה המקומית עם ציפי לבני ועמיר פרץ (בלי להעליב אף אחד כמובן). אפשר לומר שנתניהו הוא "מעל הליגה".
איך הכל התחיל? מאי 1996 - עבור הבוחרים שלו נתניהו "הציל את המדינה" מההרפתקאות של השמאל. אלה היו הבחירות הכי גורליות בתולדות המדינה והמועמד שלהם ניצח, נגד כל הסיכויים, עם "שלשה משוגעת בשנייה האחרונה". כאן זה התחיל. הבוחרים שלו גם זוכרים איך ב-1999 "איגוד השופטים" קיפח אותם, איך ה"תקשורת" התעלמה מהון העתק שליווה את הקמפיין של המועמד המתחרה, הם זוכרים למה הובילה ההדחה שלו (החל מהאינתיפאדה השניה ועד ההתנתקות), הם זוכרים מה זה "רצף של שנים בלי לקחת אף תואר, לא אליפות ולא גביע", הם זוכרים והם הולכים עם נתניהו בדיוק כמו שאוהד הולך עם הקבוצה שלו.
באופן פרדוקסלי עומדים לרשותו של נתניהו כיום יותר כלים מבעבר – החקירות הפכו למנוף להעצמת האהדה כלפיו, אנשים כמו דינה זילבר עושים עבורו את העבודה ובסט הכלים שלו יש כנראה גם פגישה עם טראמפ, אולי עוד שגרירות שתעבור לירושלים, אולי עוד כמה פעולות "נסתרות" בסוריה, אולי הזמנה להופיע בפני הקונגרס, הרבה אנגלית שמחזקת את המיצוב שלו כ"ליגה אחרת", סט הטיעונים הקבוע נגד התקשורת ואולי גם החרמה של עיתונאי סורר (ראו ערך רביב דרוקר) לקראת יום הבוחר. הכלים האלה יעשו כנראה את העבודה ולמרות ההסבר המלומד, כנראה שעדיין יהיה מי שיטען כשנגיע ל-9.4.2019 ש"הוא קוסם".