בשעה שהקולות נספרו, ויולי אדלשטיין וישראל כץ עוד החליפו מקומות; בשעה שכבר היה ברור שגדעון סער עקץ את נתניהו, ושמצביעי הליכוד – אפילו מצביעי הליכוד – לא באמת מתפעלים מאורן חזן; בשעה הזאת נשא דונלד טראמפ, מנהיג העולם החופשי, את נאומו השנתי לאומה האמריקאית. זה היה נאום לא מוצלח. טראמפ התכוון לשאת מסר מאחד, אבל קפץ לו הדונלד, כרגיל. אז הנאום לא היה מאחד. ומצד שני, הוא גם לא היה מספיק מפלג.



כלומר, לא הציע פריצת דרך, מהפכה או חלום. סתם נאום שגרתי, של מנהיג לא לגמרי שגרתי. נאום שמוסיף עוד נדבך לעדויות המצטברות על מצבה הקשה של הזירה הפוליטית והציבורית באמריקה. מצב של שיתוק. מצב של קיטוב. מצב שבו קשה לנהל דיון ענייני, רציני, על שאלות כמו גדר וגבול, על עניינים כמו תשתיות ומכסים, על אתגרים כמו איראן וקוריאה הצפונית. אמריקה שימשה לנו לא פעם כמודל. שאפנו לא פעם להידמות לה, להיעשות כמוה. אמריקה היא כעת תמרור אזהרה. זה מה שקורה כאשר הלכידות נעלמת, זה מה שקורה כאשר ענייניות מפנה את מקומה לכעס, זה מה שקורה כאשר הטפל נעשה לעיקר והעיקר לטפל.



חושבים שזה לא חל עלינו? שאלו את עצמכם במה עוסקת ישראל במערכת הבחירות הזאת. שאלו האם מתנהל כאן דיון ציבורי ענייני על סוגיות חשובות כמו מצב התחבורה (וברכות לישראל כץ על הישגו בבחירות המקדימות), או על בעיותיה של המשטרה (ברכות גם לארדן), או על הבור בתקציב (וברכות ליואב גלנט, שותפו לשעבר של שר האוצר). 




המודל האמריקאי. אורן חזן בלאומיאדה, צילום: יהודה בן יתח, פלאש 90
המודל האמריקאי. אורן חזן בלאומיאדה, צילום: יהודה בן יתח, פלאש 90



דיון ענייני משמעו כזה שמוצגות בו עמדות שונות, רציניות, על סדרי עדיפויות תקציביים ואחרים. במקרה האמריקאי, כשמדובר בשאלת הגדר על גבול מקסיקו, דיון ענייני משמעו לשאול לא רק האם צריך גדר (כן), והאם לגיטימי לתבוע גדר (כן), והאם מוסרי להעמיד גדר (שאלה משונה, אבל באמריקה של היום המשונה הוא הנורמלי), אלא גם מה רמת הדחיפות של הקמת גדר, ובאיזו עלות, וכמה זה חשוב לעומת משימות חשובות אחרות. במקרה הישראלי דיון ענייני, נאמר, על מצב מערכת החינוך (וברכות לגילה גמליאל, שמאוד רוצה), הוא דיון שמוצעת בו הכרעה בשאלות מורכבות, ולא בריחה משאלות כאלה.



מי בורח? כולם בורחים. סבר פלוצקר כבר העיר, בצדק, על המשפט המשונה בנאום הבכורה של בני גנץ: ״אנהיג מהפכה של שוויון ומצוינות במערכת החינוך״. זה משפט שאפשר להציע לו מקבילים בכל תחום. כמו: ״נוריד דרמטית את נטל המסים ונגדיל דרמטית את התקציב הממשלתי״. או: ״לא נוותר על אף שעל מארץ ישראל, ונאפשר לפלסטינים להקים מדינה ביהודה ושומרון״. או: ״נשקיע כל שקל פנוי בתקציב במערכת הבריאות ונעלה את שכר המורים״.



להבטיח אפשר הכל, גם דבר והיפוכו. אפילו ״מהפכה של שוויון ומצוינות״. אלא שזה לא דיון רציני, זה צחוק מעבודה. מה שאומר אחד משני דברים: או שלגנץ אין מושג מה הוא רוצה לעשות במערכת החינוך, או שיש לו מושג, אבל משום מה הוא בוחר להסתיר מהבוחרים את כוונותיו. וכמובן, לא צריך להיטפל דווקא לגנץ. גם כץ לא מספר לנו איך יפתור, אם יפתור, את בעיותיה של הרכבת. מן הסתם, יפטור את עצמו מהבעיות של הרכבת ויברח למשרד אחר. ומסגן השר הנצחי ליצמן לא תשמעו כיצד יטפל בבעיות הנערמות במערכת הבריאות (אם כי הוא מבטיח להשתדל). ולא תשמעו מדיכטר (ברכות), או מועמד אחר, מה יעשה במשטרה.



ולא מלפיד – כמעט שום דבר קונקרטי. שלא לדבר על כחלון והבור בתקציב. לכחלון נעלמים המנדטים, וכל שנותר הוא לפזר הבטחות. צ׳קים בלי כיסוי. ״שוויון ומצוינות״. זה מה שאנחנו בוחרים היום. בדיוק כמו האמריקאים, בבחירות הקרובות נצביע למי שמבטיח את גדר הגבול שמקסיקו תממן.