המדור רואה לעצמו חובה ואף זכות להציג אחדים מספרי המקור שיצאו לאור בעת האחרונה. הדחיפות נובעת מהרושם שמדובר ביצירות ראויות, ביניהן אף פורצות דרך, שאין להרשות את הסרתן הפזיזה מן המדף. למען שאר הרוח ולטובת מי שלא הספיקו לפתוח בחנות אחד מן הספרים הבאים, מובאות השורות הראשונות בהם, וכן מילים מגב הספר. תחזקנה ידי הכותבים והמו"לים ויבואו הקוראים אל הברכה.
"האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף", אורי יצחק כץ:
"זה קרה קצת אחרי עשר בבוקר. המנהל הבכיר של ‘החברה הממשלתית לייצור עפרונות וציוד משרדי' ישב במשרדו כאשר נכנסה הפקידה שלו, גברת סוֹפזֶ'ק, עם כוס הקפה של עשר. נוסף לאיחור במועד ההגשה, הקפה היה ממותק יתר על המידה". ומגב הספר: "המחבר עצמו מופיע כדמות קפקאית הנלכדת בין עלילות מתחלפות ואובדת בסבך יחסיהם של האדם והמכונה" (כתר, 443 עמ').
"עד שנולדתי", איתמר לוי:
"דבר בחייהם של האדונים הנכבדים סניור יוסף רפאל ור' שלמה בוים לא היה משותף, לבד מגובהם, או נכון יותר מקומתם הנמוכה. זה חי באדירנה - עיר קטנה בגבול האימפריה העות'מאנית, והאחר בוורשה - בירת הממלכה הפולנית. האחד היה יהודי בסתר, והשני יהודי בפרהסיה - חרדי שומר מצוות". ומגב הספר: "את סיפור המעשה מציג לפנינו ‘איתמר לוי', אחד מצאצאי המיזוג בין שתי המשפחות ונציגו הבדיוני של הסופר ומאתר הספרים הנודע" (דביר, סדרת "רוח צד", 192 עמ').
"הדַפָּסים", רחל דנה פרוכטר:
"ב–10 בנובמבר 1943, הלילה שבו נעלם מוריס, חלמה אסתר בכר שהיא מקלפת פיסות מקליפת העולם. כמה וכמה פעמים התעוררה במשך אותו הלילה, וכל אימת שנרדמה ניסתה להעמיק עוד את אחיזתה בפיטם, לייצב את רגליה על הקרקע ולקרוע מבשרו של אותו חבוש ענק. העולם היה מסוג החבושים העקשנים שקליפתם קשה". ומגב הספר: "בית הדפוס המשפחתי הוא ליבו של הרומן (...) סיפור על (...) אהבה עמוקה לספרים, למלים ולאותיות העבריות" (כתר, 256 עמ').
"הפסגה", אהרן אפלפלד:
"הם נסעו דרומה במרכבה ישנה ובדרך העפר. בזה אחר זה חלפו על פניהם הנופים, כל הקיץ במלוא הדרו, מחניק מרוב ניחוח ולחות. עתה פנו וטיפסו על ההר. הרַכָּב ניהל את הסוסים בעצלתיים, בלי להאיץ בהם. לאורך השעות הרבות לא החליפו ביניהן האם והבת אף הגה, שקועות היו במושב הישן, כל אחת צנופה לעצמה". ומגב הספר: "ספר שאהרן אפלפלד סמך את ידיו על כתב היד שלו אך לא הספיק לראותו כספר". יצא לאור במלאת שנה למות הסופר (כנרת, זמורה, 165 עמ').
"נתן", עדי שורק:
"נתן היה איש עסקים כושל שעסק, לאחר שעסקיו התמוטטו, בייעוץ לעסקי אחרים. לאחר זמן נאלץ לחסל גם את העסק הזה, ארז את ענייניו ונסע לידיד בברוקלין. בארץ נותרה רינה אשתו, בציפייה שיסתדר שם ויקרא לה ולילדיהם הקטנים להצטרף אליו". ומגב הספר: "נתן, שלא היו לו מילים בלוויית אביו, משוטט ברחבי ניו יורק (...) והיא ממציאה לו מילים שלא ידע מעולם" (כתר, 186 עמ').
"סְמוֹצֶ'ה, ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה", בני מר:
"לפני המלחמה הכירו רוב תושבי ורשה את רחוב סְמוֹצֶ'ה מדיווחי המשטרה. האזור היה לא יפה, לא נעים ולא בטוח. ‘בחצר בית מספר 29 התפתחה פעם תגרה בין שניים. אחד נגס באפו של האחר (...)'. התיאור הזה מופיע, שלא במפתיע, בפרק ‘הרחוב הלא יפה: סמוצ'ה' בספר ‘מורנוב היהודית וסביבתה', שראה אור בוורשה ב–2012. ובכל זאת משמח למצוא אותו שם, כי שמו של רחוב סמוצ'ה נפקד כמעט לחלוטין מהספרות הפולנית בין שתי מלחמות העולם". ומגב הספר: "בבתיו הצפופים התגוררו עשרות אלפי אנשים (...) שומרי מצוות, ציונים, אנשי ה'בּוּנד', קומוניסטים ובעיקר - סתם עמךָ: סנדלרים ותופרות, משוררים ונשות רחוב" (מאגנס, בית שלום עליכם, 258 עמ').
"כל המסות", דן צלקה:
"אני משתוקק לפעמים לקרוא ביוגרפיות הכתובות על–ידי אנשים אשר דומים לי קצת בחיבותיהם, באידיאלים שלהם, בהשקפת עולמם, בסוג ההשכלה; מין אני"ים המוכנים להשתעמם בספריות ובארכיונים, לשוחח עם ישישים שהכירו את גיבוריהם, עם ידידיהם הוותיקים שאינם שונים מאויביהם הוותיקים; כדי לחזור עם הדבש שלהם - ביוגרפיות: צירוף של היסטוריה ורומן, מחקר ודמיון". ומגב הספר: "הספר כולל את שלושת ספרי המסות של דן צלקה. זהו הספר הפותח בסדרה שאמורה להקיף את מכלול יצירתו של צלקה" (חרגול, מודן, 597 עמ').
"היסטוריות חדשות של הנאציזם", בעז נוימן:
"ב–1998 ראה אור הכרך הראשון של הביוגרפיה ‘היטלר: היבריס, 1936–1889' מאת ההיסטוריון איאן קרשו, וכשנתיים לאחר מכן הופיע הכרך השני, ‘היטלר: נמסיס: 1945–1936". מדובר, ללא ספק, ביצירה מונומנטלית מכל בחינה שהיא". ומגב הספר: "ספר זה, הראשון מסוגו בעברית, משרטט מפה עדכנית של חקר הנאציזם בזמננו ומבהיר כיצד הגישות החדשות מאפשרות נקודות מבט אחרות, מאתגרות ולעיתים מעוררות מחלוקת". בעז נוימן כתב את הספר בשנתיים האחרונות לחייו (2015–1971) (משרד הביטחון, מודן, אוניברסיטה משודרת, 281 עמ').
