פרולוג
עשר סיבות שבגללן שקלתי להציע חברות לגיל חובב:
א. הוא כותב כמו שאני אוהב.
ב. הוא מדבר עברית כמו שאני אוהב.
ג. הוא אוהב אוכל כמו שאני אוהב.
ד. הוא הבן של דרורה בן אב"י, האישה שאהבתי.
ה. הוא אמר פעם שחלם להיות שולה חן כשיגדל.
ו. לסבא שלו קראו איתמר בן אב"י.
ז. לבן שלי קוראים איתמר. ומכיוון שהוא הבן שלי, אז הוא איתמר בן אבי.
ח. לאח שלו קוראים איתמר.
ט. דודה שלו היא הקריינית המיתולוגית ראומה אלדר.
י. אבא שלו הוא משה חובב, שעד עצם היום הזה מקדם בקולו את כל מאזיני הרדיו המשכימים קום בקריאה:
שמע ישראל. אדוני אלוהינו. אדוני אחד.
ואהבת את אדוני אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.
והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך.
ושיננתם לבניך, ודברת בם בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך.
וקשרתם לאות על ידיך. והיו לטוטפות בין עיניך.
וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך.
אז מה הפלא שכשהייתי ילד הייתי בטוח שזה קולו של אלוהים בכבודו ובעצמו.
תמונה ראשונה
ראשונה הייתה האחות ראומה, הגדולה ממשה בשנתיים. כשהייתה בת 20, החלה לקריין ברדיו המחתרתי של ההגנה. בשנת 1948, כשקם "קול ישראל מירושלים", הצטרפה אליו ומהר מאוד הייתה לאחת הקרייניות הבולטות והמוערכות של הרדיו שלנו. היא גם הייתה הראשונה במשפחה שהחליפה את השם ממחבוב לחובב.
אגב, בעניין הקרייניות לא הפלה בן־גוריון בין ימין לשמאל. שתי הקרייניות המועדפות עליו היו שתי בנות תימן: ראומה מקול ההגנה וגאולה כהן מקול המחתרת העברית של לח"י.
הקול העמוק וההיגוי המוקפד של ראומה אלדר היו במשך ארבעה עשורים לחלק בלתי נפרד מפסקול חיינו. משפט הפתיחה, "והרי החדשות מפי ראומה אלדר ועיקרן תחילה", תמיד גרם לי לאיזו דריכות מסוימת. הייתי נרגע רק כשבעיקרן תחילה היה מדווח על איזו פגישת פסגה בינלאומית או חנוכת מפעל חדש בדרום. אנחנו, הצעירים, כינינו את הקול שלה "קול של מקלטים".
היא גם הייתה השעון שלנו במשך רוב שנות חיינו. היינו מחייגים 155 בכל שעה, בכל דקה, בכל יום, ומיד היה נשמע הקול הצלול והברור שלה שמכריז "השעה שבע ושלושים". מה שהיה הרבה פעמים מטיס אותנו מהמיטה היישר לבית הספר. אז מה הפלא שקולה של ראומה אלדר היה, איך לומר, קצת מאיים ומלחיץ.
פעם, כשחזרנו בלילה מהופעה של להקת הנח"ל, ביקשנו מהנהג שלנו, שחדשות לא היו בראש הפלייליסט שלו, שידליק רדיו ונשמע חדשות. הרדיו שהיה בתא הנהג היה נתון לשליטתו הבלעדית. משם היה מעביר את השידור אל הרמקול שהיה תלוי בעומק המשאית. הנהג נכנע ללחץ הרוב, ומיד בתום הפיפסים הידועים נשמע קולה של ראומה אלדר ועיקרן תחילה. האמת, לא היו חדשות מרעישות. לסיום החדשות אפילו קראה ראומה אלדר, בנימה שהייתה אמורה להיות משועשעת ולנו גרמה לצמרמורת מסוימת, ידיעה בזו הלשון: "בוונצואלה נולד עגל עם שני ראשים. לאם ולשני הראשים שלום".
מין פרפראות כאלה של סיום חדשות בלילה. אבל כשזה יוצא מהפה של הקריינית הלאומית, זו לא יכולה להיות סתם איזו השתעשעות. היינו בטוחים שזו קריאת חירום באמצעות ססמת גיוס סודית ביותר.
נרגענו רק כשחלפו יום ועוד יומיים ושום מלחמה לא פרצה.
אחר כך עבדתי ברדיו וזכיתי להכיר אישית את האגדה והשעון הדובר, שתמיד שמחה לענות על כל קושיה והסבירה וענתה בסבלנות, ויש להודות שגם באריכות, על כל שאלה של איך אומרים ואיך הוגים ומתי משתמשים.
ראומה אלדר, שהיא בת 91, זכתה לייצג את רשות השידור בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות בשנת 1990.
תמונה שנייה
משה חובב נולד בירושלים ב–7 בפברואר 1930, השבוע לפני 89 שנים. בשנת 1951, כשמלאו לקול ישראל שלוש שנים וכשמשה חובב היה בן 21, חיפשו קריינים שיוכלו לקרוא חוץ מחדשות גם את פרקי היום בתנ"ך. ראומה אלדר המריצה את אחיה הצעיר משה לגשת לבחינות. הוא עבר אותן, ואפשר לנחש שלא בגלל פרוטקציה או קשרים. מהר מאוד התמנה למנהל מחלקת הקריינים של הרדיו בירושלים. גם כשהיה מנהל הרדיו ומנהל קול ישראל המשיך להגיש את החדשות. מעולם לא נטש את המיקרופון.
"קולו העמוק והסמכותי והעובדה שקריין פעמים רבות חדשות דרמטיות ושידורי מלחמה הפכו כמעט כל שידור שלו למסקרן ואף למדאיג. אולי קרה משהו?
("הקול של המדינה" / מרדכי נאור)
גם כשסיים את תפקידו כמנהל הרדיו ב–1978 הוא הקפיד להגיש את מהדורת החדשות של ערב שבת ואת המהדורה הפותחת של מוצאי שבת. אבל בזיכרון המשותף של הדור שלי הוא ייזכר בעיקר בזכות: "קול ישראל מירושלים ברשת השידורים העבריים. דובר צה"ל מודיע: היום לפני הצהריים פרץ צה"ל לעיר העתיקה של ירושלים".
אין ספק שחובב חווה התרוממות רוח, כמו כולם, עם הניצחון בששת הימים. אבל כבר אז, בדרכו העדינה והנחושה, ניסה לראות את המנוצחים. שבוע לאחר מכן יצא למזרח העיר לחפש משפחת שדר ירדני שהכיר עוד לפני המלחמה. בשכונות הערביות עדיין שרר הפחד. תושבים עוד לא הסירו מהגגות את הדגלים הלבנים. מי שלא מצאו בד מתאים הניפו תחתונים. זה הצחיק את גיל, בנו הצעיר שישב במכונית מאחור. "ואז אבא הסתובב, העיף לי סטירה ואמר: 'לעולם, לעולם אל תצחק על אנשים שהפסידו'".
(מוסף "תרבות מעריב" / מרדכי חיימוביץ)
בשנת 2006, כשמלאו 70 שנה לשידור העברי ברדיו, כתב איזי מן הסופר, השדרן ועורך התוכניות של קול ישראל:
הרדיו נשמע בכל מקום וממלא בקולות ובצלילים רבים את הרמקול ואת האוויר / והפזמון החוזר "קול ישראל מירושלים, שלום רב, השעה כך", יומם וליל / כאשר משה חובב - לנצח - מעיר את המדינה ב"שמע ישראל".
אתנחתא
ב"מטבח משפחתי", הספר השני שלו מתוך 15 עד כה, כותב גיל חובב:
מדי חצי שנה ארז אבא שלי מזוודה ורשימת קניות ענקית ונסע בשליחות הרדיו לחו"ל. הוא נהנה קצת, עבד עוד פחות והכי הרבה הוא נח, בידיעה שעם שובו צפויים לו עוד שישה חודשים שבהם אמא שלי לא מתלוננת.
"תרשמו, ילדים, תרשמו", היא הייתה אומרת לנו כשהכנו רשימת קניות לאבא שלי, "ואל תשכחו שום דבר. תבקשו כל מה שאתם רוצים, אבא כבר יסתדר. וגילי, אל תשכח שאתה רוצה גבינות צרפתיות".
למותר לציין שילד בן חמש אינו רוצה גבינות צרפתיות... אבל אמא שלי פקדה וזה מה שביקשתי. אבא שלי היה לוקח את הרשימה, מעיין בה בתוגה ואומר: "עוד פעם גבינת גרבי נפוליון?" (ככה הוא קרא לגבינות צרפתיות, מסיבות מובנות, ואמא שלי אמרה שלפעמים היא מצטערת שהיא התחתנה עם תימני).
ואז הוא היה נוסע, מתקיים חודש ימים על שוקולד וצנימים כדי שיישאר לו מספיק כסף לקנות את כל מה שביקשנו, וחוזר עם שתי מזוודות ושלושה תיקי צד עמוסים לעייפה.
כאן מתקיים מפגש בין הסיפור בספר לסיפור מהחיים, הסיפור האמיתי ההוא שסופו סטירה שחטף גיל מאביו.
בשנת 1966 נסע אבא שלי לקורס טלוויזיה בסקוטלנד, שייזכר בהיסטוריה משני טעמים: א. הוא התיידד שם עם ערבי מירדן. ב. בשובו הביתה הוא הביא לנו את כריות ההפלצה.
אני מנחש שטעם ב' מעניין אתכם יותר, אבל מכיוון שהוא לא כל כך שייך לנושא שלשמו התכנסנו, ניאלץ לוותר עליו הפעם. באשר לטעם א', אז ככה:
חלפה שנה וגבולות המדינה השתנו לבלי הכר. יום אחד התקשר ידידו הירדני של אבא שלי מקפריסין ושאל אם אבא שלי יכול לברר מה עלה בגורל משפחתו שבמזרח ירושלים.
ומשה חובב, שהוא–הוא בכבודו ובעצמו "קול ישראל מירושלים", יצא לחפש במזרח ירושלים את משפחת אבו סנינא.
בירור קצר העלה שכל בני משפחת אבו סנינא חיים וקיימים, ועד מהרה התיידדנו איתם מאוד.
אפילוג
בדרך לירושלים
אני נמלא געגועים
לקולך ולעינייך.
קרעי שמיים ועצים
נוסעים איתי אלייך
("דרור" / אהוד מנור)
ב–31 בדצמבר בשנת 1981 נפטרה דרורה בן אב"י ממחלת הסרטן והיא בת 59. היא הייתה האישה שקיבלה אותי לרדיו בזרועות פתוחות ואוהבות. הראשונה שנתנה לי הזדמנות ונתנה בי אמון. "היא אהבה להתחתן עם כל מי שלא הצליח לברוח ממנה", סיפר גיל בצחוק גדול למרדכי חיימוביץ ב"מעריב". משה חובב, בעלה השלישי והאבא של איתמר וגיל, התחתן 11 חודשים אחרי מותה של דרורה עם האנה שצעירה ממנו ב־20 שנה. היא התגיירה והפכה לחנה.
אנשים אמרו לו: "כששומעים אותך, חושבים שהמלחמה התחילה", הוא היה עונה: "אני משדר גם את מחירי המלפפונים".
("תרבות מעריב" / מרדכי חיימוביץ)
ב–31 בדצמבר, שש שנים בדיוק אחרי מותה של דרורה, נולד לחנה ולמשה חובב בן. הם קראו לו אדם–דרור.
משה חובב נפטר ב–2 באוקטובר בשנת 1987, לאחר שהתמוטט בנמל התעופה של קופנהגן.
כשהודיעו בחדשות על מותו, חשבתי שזה מוזר שלא נותנים למשה חובב, הקול של ישראל, לקרוא את הידיעה הזו.