בתחילת השבוע מלאו העיתונים בביקורות מפולפלות על כך שנתניהו מזלזל באינטליגנציה של העם, כי הסרטון המתחזה לראיון שקיים איתו אלירז שדה - הוא מביך ויוצא מתוך הנחה שהציבור מטומטם.
ואכן, ברגע הראשון ה״ראיון״ שהופץ ברשתות די מביך. התרגלנו לקונספט ה״פייק ניוז״, ומסתבר שכשהוא ממשיך להתפתח, מגיע גם ה״פייק ראיון״. שדה, שחקן במקצועו, מגלם בסרטון את תפקיד העיתונאי. הוא יושב מול נתניהו באולפן חדשות שהוקם על ידי הליכוד לקראת הבחירות, ובמשך 20 דקות שניהם מדמים ראיון אמיתי: שדה שואל את נתניהו שאלות מאתגרות באינטונציית קושמרו שכזאת, יש לו חיתוך הדיבור הנכון והקצב המתאים, ורק דבר אחד אינו תואם את ההגדרה ״עיתונאי״ - נתניהו, שמשחק את תפקיד המרואיין, הוא שמשלם את שכרו.
אבל ברגע השני - זה ממש לא מביך. מי שטוען בהתנשאות שנתניהו חושב שכולנו טיפשים, לא מבין שהוא פשוט לא קהל היעד של הסרטון הזה. יש קהל מסוים שקונה את הפייק ראיון כעיתונות, ובינינו - אין מה להתפלא. לנוכח המצב שאליו הגיע חלק ניכר מהעיתונות, באמת שכבר אין הבדל גדול בין ראיון מבוים לאמיתי. עד כמה ניתן להבחין בעין בלתי מזוינת, למשל, בין הראיון של שלמה ארצי עם בני גנץ, לבין הפייק של נתניהו ואלירז? והאם יש הבדלים מהותיים בין הראיון המשולם מאולפן הליכוד לבין חלק מהראיונות שאנשי ימין זוכים להם בערוץ 20?
קשה להבדיל בין עיתונאים אמיתיים למזויפים, כי גם האמיתיים מאתרגים בתקיפות את אנשי המחנה שלהם. הקרב בעיצומו, כמות הרעש עצומה ולרעש יש רייטינג, אבל האמינות מתחככת ברצפה.
הפוליטיקאים, כל עוד הם מסוגלים להרוויח כמה נקודות, רק מנצלים את המצב לטובתם. לא סתם שאל גנץ - למה לי להיפגש עם עיתונאים? ביבי לא עושה את זה, ודי מצליח לו. והעיתונאים? בשל עומס האירועים נראה שרובם פשוט שכחו שכללי העיתונאות נקבעו לפני למעלה ממאה שנה, כשהמציאות הייתה מאוד שונה. עם הזמן הטכנולוגיה התקדמה, התחרות החריפה, זמן התגובה התקצר לאלפית שנייה, הכללים התמוססו מכורח הנסיבות, ונוצרו כללים חדשים במקומם. אבל היחידים שיכולים לשנות את המציאות הזאת הם כלי התקשורת והעיתונאים עצמם.
איך עושים את זה? הנה כמה הצעות להגדרה מחדש.
1. לחזור למטרות הבסיסיות. המטרה, כזכור, היא לתת מידע אמין לציבור. במציאות של פעם היה צריך לספק כמה שיותר מידע. היום זה הפוך - הכמות הבלתי נסבלת של המידע יצרה צורך עצום לסנן אותו. כלי התקשורת אכן מנפים את המידע, אבל לא במסננת של עובדות אובייקטיביות כי אם במסננת של אג׳נדה. כשאדם חש שכולם מוכרים לו עובדות סלקטיביות דרך אג׳נדה פוליטית, הוא יכול די בקלות לבחור במסננת של הפוליטיקאי במקום בזאת של העיתונאי, כי מה ההבדל בעצם? כך הגענו למצב שבו אפילו על העובדות הבסיסיות כבר אי אפשר להסכים. המטרה, כזכור, היא רווחת הפרט בכל הקשור למידע. אבל רווחתו לא תגדל אם נבלבל בין חופש הביטוי לבין חופש המניפולציה שמסיחה את הדעת. רווחת הפרט תגדל רק אם יהיה מקור באמת אמין למידע, נטול פרשנויות ונקי מאג׳נדה.
2. להילחם על הבעת האמת ולא על הבעת הדעה. מרבית הפוליטיקאים שכחו שהם משמשים דוגמה, אבל גם עיתונאים רבים הפסיקו להכיר בכך שרבים מחקים את התנהגותם, והפכו לליצנים או לעסקנים. העיתונאי יאיר טרצ'יצקי כתב לא מכבר בצורה מדויקת: כמו שמצופה מעורכי דין לא לעבור על החוק כשאינם בתפקיד, ומרופאים להציל חיים כשאינם במשמרת וממורים לשמש דוגמה גם מחוץ לכיתה, כך ראוי שעיתונאים יאמצו כללים להתנהגות ראויה, בעיקר עם מידע, גם מחוץ לעיתון או לשידור, קל וחומר ברשתות חברתיות שבהן עשרות אלפים נחשפים למה שהם מפרסמים ומהדהדים.
3. לנקות את השפה מבוטות. אם רוצים ליצור במה מכובדת, צריך לנקות אותה מבוטות של עיתונאים ומרואיינים. זה אומנם נוגד את חוקי הרייטינג של היום, אבל הדרך היחידה להשיג רייטינג יציב בטווח הארוך היא לחזק את האמינות. פעם, כשהבוטות הייתה חריגה, אפשר היה לסבול אותה. אבל כשכולם מתחרים ביניהם בשאלה מי יותר עצבני, זה משפיע על הכבוד שהציבור רוחש לתקשורת באופן כללי. חופש ביטוי מתאפשר כשהרוב משתמשים בו באחריות, בנימוס, באיפוק, ובשוליים ישנם אלה שצריך לסבול. אבל כשהרוב חשים שמיצוי חופש הביטוי הוא שכולם יצטרכו לסבול את הבוטות הקיצונית שלהם, זה לא חופש ביטוי אלא שיח ביבים. המשמעות היא להוריד מקדמת הבמה את אלה שאומרים שלהיות שמאלני זה לא לגיטימי, אבל גם את אלה שצועקים באופן קבוע ״פאשיסט״ על כל ימני.
4. להתווכח ולא להתנצח. כללי התקשורת יצרו נורמת התנהגות גם בקרב הציבור. לכל אייטם מצרפים שתי עמדות, וכדי ליצור קונפליקט רועש, עדיף שיהיו כמה שיותר מנוגדות. נוצרה נורמה של התנצחויות - האחד אומר את דעתו, ואז השני מתקומם ומביע עמדת נגד, מה שגורם לראשון רק להתחפר יותר בעמדתו. ״וואללה, לא חשבתי על זה, שכנעת אותי״, הוא משפט שלא אמר אף אחד אף פעם בוויכוחים מהסוג הזה. את התרבות הזו צריך לשנות, לא להעמיק, כי היא מעודדת פיצול, חוסר הקשבה והתחפרות במקום התפתחות, וזה משהו שהתקשורת הממוסדת צריכה לקחת עליו יותר אחריות.
5. להתנער מהצביעות. אם לא אוהבים מישהו, לכאורה הכל מותר. להדליף, להכפיש, לפרוץ לטלפונים, להוקיע באופן חסר גבולות. קל להצביע על מישהו אחר שלא עומד בכללים, קשה להבחין כשאתה עובר עליהם בעצמך. מי שמגן על זכויות בסיסיות, לא יכול להתקומם רק נגד הזנה בכפייה למחבלים, אלא גם להגן על הזכות לפרטיות, על חזקת החפות, על הזכות לשם טוב. מה שכן, גם אי אפשר להפוך את הזכויות האלה לתירוץ ציני רק כדי לקדם את האג'נדה ההפוכה. הדרך היחידה של העיתונות להחזיר עטרה ליושנה היא להיפטר לא רק מהאג׳נדה, אלא גם מהטענה התקיפה שאין אג׳נדה בעוד שהיא קיימת באופן ברור. הגיעה העת להיפרד אם רוצים לחדד את הבידול מהפוליטיקאים, בעלי האג׳נדה הרשמיים, שמייצרים איתה לאחרונה פייק ניוז לתפארת מדינת היהודים.
אגב כך - צדק גדעון סער שאמר השבוע ״מי ששונא פייק ניוז, שלא ייצר אותן״. נקווה שעכשיו כשהוא חזר לצמרת הליכוד, הוא לא ייגרר אחרי העדר ואכן ינהג כך. המטרה של השלטון היא לתקן את העוולות, לא לנצל אותן באופן ציני וקר. ובאותה נשימה, ראוי לזכור שברגע שעיתונאי מוכר לציבור אג׳נדה פוליטית, הוא בעצם מעמיד את עצמו לבחירה מול הפוליטיקאי, משום ששניהם מוכרים את אותו המוצר.