בחירות לא כלכליות: כולנו תחשוף בשבוע הבא את מצעה לבחירות. ה"פורטה" של המפלגה בראשות משה כחלון היה עד היום ענייני יוקר המחיה, כשתחומי החוץ והביטחון מוצנעים, ולא צריך להיות מתוחכם במיוחד כדי להבין שכך יהיה גם הפעם.



כחלון עצמו גילה שפרויקט מחיר למשתכן יורחב ב־150 אלף דירות, וכי לבנייה להשכרה יתווספו 65 אלף דירות. וכמובן, איך אפשר בלי המשך פתיחת המשק לתחרות. נכון שזה נשמע מצוין? אז זהו, שלא. המהלכים הללו בוצעו בקדנציה האחרונה, אלא שהתוצאות הפוליטיות, איך להתנסח בזהירות, לא היו משהו. לא יעזור שחברת הדירוג הבינלאומית S&P אישרה השבוע את דירוג האשראי במשק ברמה הגבוהה של AA מינוס. גם לא תועיל העובדה שהחשב הכללי באוצר שב בשבוע שעבר מלונדון עם 2.5 מיליארד יורו במזוודתו, שגויסו בריבית נמוכה ממחיר גיוסי ההון של סעודיה.



כחלון, שטוען שהוא לא סוציאליסט אלא איש כלכלה חופשית, הגשים בארבע השנים האחרונות בצורה דווקנית את מצע העבודה. הגבלת שכר הבכירים, העלאת קצבאות הנכים והקשישים ועדכון שכר המינימום הן דוגמאות בודדות. לו היה באמת איש כלכלה חופשית, היה חייב להתקומם נגד אבי גבאי, שכינה את מתווה הגז “מושחת". לו היה מושחת, אז גם נגידת בנק ישראל לשעבר קרנית פלוג, שתמכה במתווה, מושחתת.



שר האוצר גילה, מתוך נאיביות פוליטית בלתי אופיינית, כי הקשר בין הצלחה כלכלית להצלחה פוליטית לא תמיד עובד. הוא עבד בארה"ב בעידן קלינטון וטראמפ, הוא עבד בבריטניה בעידן מרגרט תאצ'ר, אבל הוא לא עובד בישראל. ראשי המפלגות האחרות, ובראשן הליכוד, שעדיין לא טרחו לפרסם מצע כלכלי, הבינו את זה מזמן. הם משווקים ססמאות ריקות מתוכן אמיתי, כי מבחינתם ענייני הכלכלה ממילא אינם מתגמלים פוליטית בקלפי, למעט במקרים של חברי כנסת בודדים. להערכתי, ח"כ איציק שמולי הוא אחד היחידים שיתוגמלו פוליטית בזכות פעילותו החברתית־כלכלית בכנסת האחרונה. יש להניח שזה יתבטא בבחירות המקדימות לעבודה שיתקיימו בשלישי הבא.



שר האוצר משה כחלון. צילום: אסתי דזיובוב/TPS
שר האוצר משה כחלון. צילום: אסתי דזיובוב/TPS



בליכוד מתמקדים בענייני ביטחון, שכונו על ידי נתניהו “החיים עצמם", ובקמפיין החקירות “אכלו לי, שתו לי". מוזר שהמפלגה הגדולה בכנסת מתעלמת מחמש המ"מים של זאב ז'בוטינסקי (מזון, מגורים, מרפא, מלבוש ומורה), שמנחם בגין, מייסד תנועת חירות, אימץ אותם אל לבו. בליכוד חייבים לציבור תשובות על שאלות בסיסיות כמו עמדתם בנושאי שוק הדיור, מיסוי הנדל"ן, איסור שביתה בשירותים חיוניים, הגדלת מס בריאות לחיזוק הרפואה הציבורית, הגבלת שכר הבכירים ועוד. השבוע פורסמו נתוני ה־OECD, שלפיהם צפיפות המיטות בבתי החולים בישראל היא הגבוהה מבין מדינות הארגון, אבל בליכוד שותקים.



אבל בענייני כלכלה יש להם חקיין מצוין, בני גנץ. הרמטכ"ל בדימוס ימשיך להיות פופולרי גם אם יודיע שבכוונתו להכפיל את תקרת מס הכנסה ל־100% מהשכר או לבטל את קצבאות הזקנה, אז בשביל מה הוא צריך מצע?



גנץ מצליח משלוש סיבות, וכריזמה אינה אחת מהן: ראשית - הוא החלופה הריאלית היחידה לשלטון נתניהו. שנית, מבחינת ההיגיינה הציבורית גנץ מגיע עם ידיים סטריליות של רוקח, ואצלנו זה לא מובן מאליו. ושלישית, האיש שנקלע לתפקיד הרמטכ"ל מצויד בעבר ביטחוני נטול פאשלות מהותיות, והביטחון בישראל מוכר יותר מכל דבר. לכן הוא יכול להפריח ססמאות חסרות קשר כמו הורדת יוקר המחיה, תנופה חדשה לחקלאים, תפנית בחינוך בגיל הרך וגידול בהתחלות הבנייה.



על שמעון פרס המנוח נהוג היה לומר שהוא כל כך “לוזר", עד שהיה נכשל אפילו בהתמודדות לבחירות על ראשות ועד הבית. על נתניהו, שנהנה מתדמית הפוכה, אומרים שהוא הקמפיינר הפוליטי הטוב ביותר שגדל בישראל. עד שגנץ נכנס לתמונה ומאיים על השלטון בבלפור.



שירות דב


הבום בשוק הנדל"ן והמחסור בקרקעות באזורי הביקוש עורר את הדובים משנת החורף, ושדה דב שייסגר ב־1 ביולי משלם את המחיר. השדה בהרצליה, שסגירתו נדחתה בשלוש שנים, ייסגר באוקטובר 2021. גורל דומה צפוי גם לשדה התעופה באילת, שייסגר בחודש מרץ. השטחים שיפונו מיועדים לשטחי מלונאות ודיור.



ראש עיריית חיפה החדשה עינת קליש־רותם לא מבזבזת זמן ובוחנת את הפעלתו העתידית של שדה התעופה בלב המפרץ בעיר. לאחד ששדה התעופה בעטרות שבירושלים נסגר לפני יותר מ־15 שנים, נותרו הערים הגדולות ללא תעבורה אווירית פנימית נורמלית, במדינה עמוסת פקקים.



ועדה בראשות אבי שמחון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, תפרסם בקרוב את המלצותיה בנוגע להיתכנות להקמת שדה תעופה שיחליף את שדה דב מול חופי תל אביב. שמחון ימליץ כנראה שלא לקדם הקמת שדה תעופה ימי, משיקולים של עלויות ולוח זמנים בלתי אפשרי.



הטיפול בשדה דב הוא סיפור הצד הלא ענייני, האפל והבזוי של הפוליטיקה. מבחינת עוצמת הרגשות, המאבק סביב פינוי השדה מזכיר לעתים את המאבק שהתחולל בזמן תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה. מצד אחד, יש שפע של בעלי אינטרסים המעוניינים שהשדה יפונה, ויפה המראה אחת קודם. מדובר במאות בעלי קרקעות פרטיים המצוידים במילה האחרונה של עורכי הדין. ברשימת הבעלים אין טייקונים, למעט מספר יהלומנים. אחד השמות המעניינים בה הוא בוז'י הרצוג, כיום יו"ר הסוכנות היהודית.



בעלי הקרקעות מעוניינים באקזיט לאחר שנות דור של התשה מורטת עצבים. בעבר ליווה אותם עורך הדין המיתולוגי אייבי נאמן, שהוחלף לאחר פטירתו לפני שנה על ידי גדולי עורכי הדין בתחום הנדל"ן. אנשי האוצר, בעידוד השר, מעוניינים בפינוי כדי לזכות בשטחים באחד מאזורי היוקרה בישראל.



לפי התוכניות ייבנו בשטח 18.5 אלף דירות, 30% מתוכן למחוסרי דיור. ההסכם מעניק למדינה זכויות בנייה נוספות. העסקה מתקדמת, והוועדה לשמירה על הסביבה החופית אישרה השבוע את תוכנית המתאר ל"רובע שדה דב", הכוללת הגבלות על גובה הבנייה בחזית לים.



כחלון זוכה לסיוע לוגיסטי מנתניהו, שהצטרף למחנה התומכים. מנגד ניצבת קואליציית בעלי אינטרסים עיקשת המתנגדת נחרצות לפינוי. העיקרית היא עיריית אילת, החוששת מצניחת התיירות לעיר הדרומית. ראש העיר מאיר יצחק הלוי ידע תמיד ללחוץ על הכפתורים הפוליטיים הנכונים בקידום האינטרסים. כל פוליטיקאי היורד לאילת זוכה להיפגש איתו. נזכיר כי אילת היא העיר היחידה שמוצריה פטורים ממע"מ - תענוג שעולה למשלם המסים באובדן הכנסות של יותר מחצי מיליארד שקל בשנה.



הלוי הוביל בעניין שדה דב מלחמת התשה, אבל דומה שבשבועות האחרונים הקסם פג. נתניהו ביטל פעמיים פגישות מתוכננות עמו וגם הפסיק לצלצל. לראש העיר הובטחה פגישה עם נתניהו בארבע עיניים. במקום זה קיבל דיון מבוים שכונה “אמבוש", ושהזכיר בעוצמת ההשפלה רק את מה שעשה ליברמן לשגריר הטורקי.



בעקבות כך הוא ניסח לנתניהו ב"שפתיים קפוצות ובתחושה עמוקה של עלבון והשפלה" בקשה להשארת השדה “בטרם העיר אילת תרעד ותרעיד את המדינה". אם ההחלטה לא תשתנה, צפויים התושבים לצאת בהפגנות סוערות.



את ידי ראש העיר מחזקת קואליציה הכוללת את חברת התעופה ארקיע, התאחדות בתי המלון ועיריית תל אביב. כולם ייפגעו מסגירת שדה דב, שדרכו עוברים כ־800 אלף נוסעים לאילת בשנה. החלופה, טיסה מנתב"ג, היא לעג לרש. תדירות הטיסות תצנח, הנסיעה לתל אביב מורכבת, וזמן הטיסה הכולל לאילת יתארך לפחות בשעתיים. מדוע אם כך לטוס בתנאים אלה לאילת היקרה, עם כל הכבוד לפטור ממע"מ, ולא לפאפוס או ליוון הזולות, שגם אליהן זמן הטיסה קצר, וליהנות מפטור ממע"מ?



גם ראש עיריית תל אביב רון חולדאי סבור שהעיר ללא הפסקה חייבת שהטיסות לא יופסקו. חולדאי הציג תוכנית חלופית לסגירת השדה: המשך הטיסות בשטח מצומצם, ובניית 3,000 דירות על החלק שיתפנה. התוכנית נותרה על הנייר.



סגירת השדה הייתה נסבלת יחסית לו העיר הדרומית הייתה מחוברת למרכז בתחבורה נורמלית. אלא שכביש 90 לאילת הוא כביש אדום מרובה תאונות, שהופך בהדרגה לשדה קטל. על רכבת מדברים כבר שנים אבל בדיבורים לא מניחים אדנים. אפשר רק להתפעם מקצב העבודה של הסינים. אפשר להסתכל בקנאה על היפנים, שחנכו לפני 25 שנה את נמל התעופה קנסאי באוסקה. הוא הוקם בזמן שיא, באי מלאכותי הנמצא חמישה מטרים מעל לגובה פני הים. אגב, השדה נהנה מרקורד עולמי בשיעור האפסי של אובדן המזוודות.



על רקע כל אלה הפך שדה דב לכר התגוששות לפוליטיקאים. ח"כ בצלאל סמוטריץ' וח"כ איציק שמולי (עד לשלב מסוים) תמכו בהשארת השדה. גם יו"ר ועדת הפנים של הכנסת יואב קיש תמך בהשארת המצב. כטייס קרב לשעבר הוא יצר קשר בין פעילות השדה הצבאי לאזרחי.



כל האינטרסים התמזגו בשנים האחרונות לסלט של אין ספור ישיבות עם עשרות עורכי דין, ועדות תכנון ובנייה ותוכניות בינוי ערים. לתמונה נכנסה אפילו המועצה לצרכנות, הדורשת מחברות הטסות לאילת להפסיק למכור כרטיסי טיסה בתוקף אחרי 1 ביולי. לפי ההחלטה שהתקבלה, לשר הביטחון יישמר שיקול הדעת לדחות את הסגירה ל־1 בנובמבר מטעמי ביטחון.



בתווך תקועים האזרחים. מדובר לא רק במאות אלפי נופשים שעל הדרך קונים סמארטפון ללא מע"מ, ולא רק בעשרות אלפי הנוסעים לכנסים המקצועיים, שההשתתפות בהם היא הוצאה מוכרת למס הכנסה. מדובר גם בתושבי העיר עצמם, המחפשים נגישות סבירה לאזור המרכז לטיפולים רפואיים, השתלמויות, פעילות חינוך או סתם לנשום אוויר. בשבועות האחרונים הגיעו למבקר המדינה יוסי שפירא מכתבי תלונה של מטופלים הנזקקים לבתי החולים במרכז. ש"ק (השם המלא במערכת) כתבה: “ההחלטה לסגור את שדה התעופה תמרר לי את החיים, תגרום לסבל רב של נסיעות מתישות אחרי טיפולים והמתנה לטיסות. ההחלפה לשדה התעופה בן־גוריון תהיה מכה קשה עבורי".



שפירא נכנס בעובי הקורה ונפגש עם אמיר חייק, נשיא התאחדות המלונאים, שהתריע מפגיעה בחולים ובהיצע הטיסות ומעליית מחירים. “הליכי הכשרת הקרקע לבנייה יסתיימו ממילא בתוך שלוש־חמש שנים, אז למה למהר?", תמה חייק. המבקר, שיסיים תפקידו ב־4 ביולי, לא נשאר שווה נפש ויפרסם דוח ביקורת מקיף. השאלה אם זה לא יהיה מאוחר מדי.



נודה באמת: החלופות שהוצעו עד כה אינן סבירות. שדה דב עדיין חיוני כחלופת נסיעה לאילת גם עבור תיירות הפנים. ה"פתרון" של טיסות מנתב"ג אינו ישים ואינו מעשי, אף שבהכשרתו הושקעו 250 מיליון שקל. בינואר 2017 הודיעה רשות שדות התעופה שהיא ערוכה לקליטת הטסים לאילת. לדעתי היא ערוכה בערך כפי שרכבת ישראל נערכה להפעלת הקו מנתב"ג לירושלים.



מכיוון שאצלנו אי אפשר אף פעם לדעת, ייתכן שממש בדקה ה־90 יתרחש הבלתי ייאמן וסגירת השדה שוב תידחה. זאת ספקולציה בלבד, שכן הנחת העבודה היא שהחל מיולי השנה לא יהיו המראות נוספות מהשדה. דחייה נוספת בלו"ז תאלץ את המדינה לשלם דמי שימוש של 160 מיליון שקל לשנה. הפרת ההסכם גם תחייב פיצוי של 4 מיליארד שקל לבעלי הקרקעות. ועדיין, לתושבי אילת ולבעלי העניין נותרה תקווה קלושה. יש חודשיים עד לבחירות, וזה מספיק זמן להרעיד את המדינה, כפי שאיים ראש העיר.



אדוני הנשיא


בימים של ועדות צינון, בחירות והקפאת מינויים, יוצא לדרך מהלך פרסונלי מרשים בתחום האקדמיה. בשבוע שעבר נסגרה רשימת המועמדים לתפקיד נשיא אוניברסיטת תל אביב. לפני שאמשיך, גילוי נאות: אני מצויד בשני תארים ממוסד זה, ויש לי לומר עליו רק דברים טובים.



המועמד לנשיאות חייב להיות איש אקדמיה ואזרח ישראלי. מכיוון שזה לא הליך מכרז, ועדת האיתור רשאית ליזום פניות למועמדים נוספים, וכך אכן עשתה בימים האחרונים. לפי חוקת האוניברסיטה, הנשיא ימונה לחמש שנים, שבסיומן ניתן יהיה להאריך את המינוי בחמש שנים נוספות.



פרופ' יוסי קלפטר ישלים במאי הקרוב שתי קדנציות בנות חמש שנים. במקצועו הוא כימאי מצוין, והוא יישם זאת הלכה למעשה בעבודתו: הכימיה שיצר עם תורמים ידידים ותומכים הייתה מעולה. כולם היו שמחים לו היה ממשיך לקדנציה שלישית, אבל הפרופסור חשב שאין זה מן הראוי לתקן את התקנון משיקול פרסונלי. הלוואי וכך היה נוהג גם ראש הממשלה, שכהונתו אינה קצובה בזמן.



אז מה צפוי לנשיא הנבחר? האוניברסיטה היא מוסד המחקר הגדול בישראל, עם 28,500 סטודנטים ו־1,040 חברי סגל. תפקיד הנשיא אינו אופרטיבי אלא ייצוגי. מעין קומבינציה של נשיא המדינה ושר החוץ. הוא נועד להציג את הפנים היפות של המוסד האקדמי, לעודד גיוס תרומות (בעיקר מחו"ל) ולקדם את מעמדו בקרב מקבלי ההחלטות.



פרופ' יוסי קלפטר. צילום: יורם שרף
פרופ' יוסי קלפטר. צילום: יורם שרף



שכר הנשיא ותנאי העסקתו נקבעים, כמקובל בגופים ציבוריים, לפי הנחיות הממונה על השכר באוצר. שכרו האחרון עמד על 80,861 שקל לחודש, כפול משכרו של חבר כנסת. בראש ועדת האיתור עומד אלי גלמן (מנכ"ל אמדוקס לשעבר). בוועדה חברים הנגיד לשעבר פרופ' יעקב פרנקל ונציגי הציבור פרופ' חיים בן שחר, נשיא הטכניון לשעבר פרופ' זאב תדמור, יו"ר אלרוב נדל"ן ענת לוין ומנכ"לית בנק דיסקונט לילך אשר טופילסקי.



דיוני הוועדה חסויים לפחות כמו אלה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. אחד מחברי הוועדה סירב אפילו לומר לי לכמה מועמדים נעשתה פנייה. אבל ידוע שהתפקיד נחשק על ידי מספר מועמדים, שהמוכר שבהם הוא פרופ' מנואל טרכטנברג, שניתן להגדירו כ"כלכלן פוליטי". רעייתו, נדין בודו טרכטנברג, הודיעה בשבוע שעבר על פרישה מתפקיד המשנה לנגיד בנק ישראל, ועל פי ההערכות תשתלב גם היא באקדמיה.



שיא הקריירה הפוליטית של טרכטנברג נרשם בתפקידו קצר הימים כחבר כנסת מטעם המחנה הציוני. הוא מיהר לפרוש לאחר שתקוותו לכהונת שר האוצר נכזבה. הוא רואה בנשיאות האוניברסיטה מקפצה רלוונטית לחיים הציבוריים. אבל ספק אם האופורטוניזם האישי ישרת לאורך זמן את האינטרסים של האוניברסיטה.



מתמודד רלוונטי הרבה הוא רקטור האוניברסיטה הצעיר (יחסית), 54, פרופ' ירון עוז. מדובר בפיזיקאי מחונן המצויד בגישה עדכנית ומרעננת לעולם המדעים. הוא אולי אינו פוליטיקאי דגול, אבל רלוונטי מטרכטנברג לדור הצעיר. ממשרדו של אלי גלמן, יו"ר ועדת האיתור, נמסר בתגובה לפנייתי: “אוניברסיטת תל אביב גאה ברשימת החברים המקצועית והמאוזנת שלה".



על עסקים ופוליטיקה


יש אנשי עסקים שעשו לביתם והלכו למה שהם מכנים שירות מילואים בפוליטיקה. אבי גבאי הוא דוגמה מצוינת לכך. יזם ההייטק אראל מרגלית הוא דוגמה למי שהציץ, נפגע וברח. ויש אנשי עסקים שמעדיפים להסתתר מאחורי הקלעים. הם מעדיפים להתבונן בביצה הפוליטית מטווח ביטחון בלי להסתכן בספיגת ריח הבאושים שלה. ועדיין, הם מעוניינים להשפיע, כי הפוליטיקה משפיעה על כולנו.



הטייס במיל' ואיש העסקים קובי ריכטר פועל מהקוקפיט. תא"ל במיל' גיורא ענבר, איש חי"ר בעברו ואיש עסקים פרטי, פועל בשטח. ענבר חבר לאנשי עסקים הכוללים את הפרסומאים אילן שילוח, אודי פרידן, משה קפלינסקי ואחרים, שחוששים להיחשף מחשש שיבולע להם. באחרונה יצאו ביוזמה פרסומית “בלי איחוד - הקול אבוד", וגייסו בשלב הראשון 1.3 מיליון שקל. סבב הגיוס הבא, בהיקף 1.2 מיליון שקל, מיועד לפעילות ברשתות החברתיות ובאינטרנט ולסקרי עומק. הם פועלים מאחורי הקלעים ליצירת מה שמכונה “החיבורים".



“הכסף הגיע מתרומות, ואף מיליארדר או טייקון לא מופיע ברשימת התורמים. לא לקחתי שום אגורה עבור היוזמה, ואני עוד תורם לא מעט מכיסי. אין לנו קשר לפוליטיקאים המופיעים בשילוט החוצות. החלטנו מראש שנהיה נקיים מפוליטיקה. מה שמעניין אותנו זו הדאגה לגורל ישראל", אומר ענבר. “אנחנו שואפים ליצור חיבורים בין הפוליטיקאים כך שתיווצר מאסה שתהווה חלופה לשלטון. חלק מהכסף מיועד לסקרי עומק, אבל כדי שלא לעבור על חוקי תעמולת הבחירות, אנחנו לא מפרסמים סקרים".



ממה נולדה היוזמה “בלי איחוד - הקול אבוד"?


“מתוך אכפתיות עצומה למדינה ומתוך כעס אדיר על כך שמנהיגי מפלגות המרכז מרשים לעצמם משיקולי אגו לפספס את היכולת לשינוי. עשינו סקרים על חיבור אפשרי בין גנץ, לפיד ואשכנזי, שהראו שחיבור כזה יביא ליותר מ־30 מנדטים ושתהיה אלטרנטיבה לנתניהו. במקרה כזה יגיעו גם אורלי לוי־אבקסיס ואולי כחלון. החיבורים הסופיים יקרו בדקה ה־90, רגע לפני הגשת הרשימות. במרכז הפוליטי, שבו נמצאים לפיד, כחלון, גנץ ובוגי ואולי לוי־אבקסיס, אין שום גוף בחירה דמוקרטי. בניגוד ליאיר לפיד, האסימון כבר נפל לכולם, כולל אבי גבאי. התהליך הזה כבר החל, ואני יודע על דיבורים מתקדמים בין לפיד לגנץ".



גיורא ענבר. צילום: בן קלמר
גיורא ענבר. צילום: בן קלמר



אבל אתה בעצמך טוען שמה שקובע אצל מנהיגי המרכז הוא האגו. כל אחד רוצה להיות מספר אחת.


“אני מקווה שבדומה למפץ שעשה בעבר אריק שרון ב־1992 עם איחוד הליכוד, ייווצר תהליך דומה. ייתכן שהאיחוד במרכז יגרור גם איחוד במפלגות הימין, מה שיביא סוף־סוף לשני גושי מפלגות בדומה לשיטה האמריקאית, ויאפשר משילות. נכון שעוד לא מצאנו את הקונץ להסיר את האגו מהשולחן. נתחיל בהפעלת לחץ על תומכי המפלגות, והמנהיגים יתחילו להילחץ. אנחנו כבר לוחצים על תומכי לפיד. אנחנו פוגשים את כולם, אבל עדיין אף אחד לא ממצמץ ראשון. אם זה לא יעזור, נפרסם מודעות ושלטים שלא ללכת להצביע או לשים פתק לבן. אני מקווה שבתוך המנהיגות יהיה מספיק רצון ויצירתיות ליצור מנגנון של רוטציה. אם זה לא יקרה, ההאשמה תיפול רק על המנהיגים".



מדוע אנשי עסקים השותפים ליוזמה חוששים להיחשף?


“כי כשאנשים תוקפים את השלטון, הם מסומנים, וזה עלול להזיק לעסקים. שמעתי על אנשי עסקים שחשפו את עמדותיהם הפוליטיות וניזוקו עסקית. לי חשוב לומר את מה אני חושב, ואני מוכן לשלם את המחיר. אני לא קורא ליוזמה הזו פוליטיקה אלא אהבת הארץ. פוליטיקה זה ג'וב, רשות ממשלתית או איזה סגן שר. כל מה שאני רוצה זה לחיות במדינה שפויה, ואני יודע שיש לזה מחיר, אבל אני לא חושש. כבר לא אהיה מועמד לשום משרד ממשלתי ולא אתברג לתפקיד ציבורי. הגשתי מועמדות לנבחרת הדירקטורים, ואף שבניסיון ובכישורים הניהוליים הייתי בטופ, לא הוצע לי לכהן כדירקטור בשום חברה או גוף ממשלתי. אני מוכן לכהן כדירקטור בתעשייה הצבאית תמורת שקל לשנה, אבל גם לשם לא זומנתי. אבל זה לא מטריד אותי, כי אני לא צריך אותם ועושה עסקים לא רעים בסקטור הפרטי".



מה יש לך נגד נתניהו? מבחינת האיכויות והמעמד בעולם הוא מנהיג מצוין.


“אני נגדו בגלל השחיתות ואובדן הממלכתיות. אני רואה תהליך שבו הזיזו את המדינה לעדיפות משנית וההישרדות הפוליטית בבלפור הפכה לעיקר. אני חושש מההסתה והשיסוי של איש ברעהו. דור המייסדים של המדינה הצליח במשימה בלתי אפשרית ליצור כור היתוך. כדי להישאר בשלטון, ביבי משסה בצורה הכי גסה דתיים בחילונים, מזרחים באשכנזים, שמאלנים בימניים, והופך את השמאל ללא לגיטימי ולבוגדים. זאת תפיסה מעוותת. הליכוד הפך למפלגת ביבי. אשתי המדהימה ממוצא מרוקאי, והיא הרבה יותר איכותית ממני. הילדים שלי שירתו ביחידות הכי מובחרות בצה"ל. מעולם לא דיברו בבית או בצבא על אשכנזים ומזרחים. פתאום מסתכלים בכותרות ומתחילים לדבר על בעיות זהות. ביבי, שהוא הקמפיינר הכי טוב שנולד פה, הצליח, באמצעים לא לגיטימיים ובאחיזת עיניים, ליצור קבוצה שלמה של תומכים שרואים בו איזה מלך. הגיע הזמן להחזיר את המדינה למסלול".



אתה יכול לבקר את נתניהו, אבל תודה שמצב המשק טוב מתמיד.


“גם בעניין הזה אני לא אופטימי. חלק מהחגיגות הן מבחינתי סידור כורסאות הישיבה לפני טביעת הטיטאניק. אנחנו הולכים לסביבת ריבית בעייתית וגירעון עולה. ההייטק שהוביל את הצמיחה נתקע ונמצא בסטגנציה. הכלכלה המסורתית שוקעת, ופחות אנשים עובדים בתעשייה ובחקלאות. אנחנו רואים יותר ויותר מדינה של אנשי שירותים, בנקאים, מתווכים, עורכי דין ורואי חשבון. עוצמת הבנקאות, גמישות המשק והאחריות של המנהיגות הכלכלית הוכיחו עד עכשיו את עצמן, אבל אני מוטרד מהמנהיגות הפוליטית".



מה דעתך על כחלון כשר אוצר?


“קשה לי לבקר אותו או את האג'נדה שלו. בסך הכל הוא עשה מהלכים נכונים, הן במקרו כלכלה כשהנהיג תקציב דו־שנתי, והן בפעולות נוספות כמו סגירה היסטורית של תקציב הביטחון בתוכנית רב־שנתית ובהקצאת משאבים לשכבות המוחלשות. אבל בשבועות האחרונים הוא התחיל בכלכלה בחירות נטו".


למרות הביקורת שלך, החברות במשק מצליחות לשרוד לא רע".



“בכלכלת ישראל התרחשו דברים מדהימים כמו תגליות הגז, אבל זה לא מספיק. חלק מהפירמות מתחילות לצאת לשווקים הבינלאומיים כי השוק בישראל הפסיק לדבר אליהן. הרבה מחברי הנמצאים בחו"ל אומרים שלא יגיעו לעשות עסקים בישראל בגלל עודף רגולציה, שחיתות ויוקר ההעסקה. באותה נשימה הם אומרים שישמחו לבוא לנגב חומוס".



מה אתה עושה היום חוץ מהעיסוק ביוזמה החברתית?
“כפי שאתה יודע, לאחר שחרורי מצה"ל הייתי ממקימי חברת האיתור פוינטר ועסקתי בהשקעות. אני דירקטור חיצוני באי.די.בי פיתוח, בחברת גולף, בחברת שנפ תעשיות ובתמר פטרוליום. במישור הלא עסקי אני יו"ר אגודת הידידים של בית החולים העמק, חבר בוועד המנהל של עמותת חינוך לפסגות, סגן יו"ר עמותת יוזמה לאומית של אראל מרגלית, שותף בבית חולים פרטי בצפון ועסקים פרטיים נוספים. זה מספיק, לא?".



[email protected]