ליכוד יפה. תנועה רחבה. עממית. דמוקרטית. יודעת לתת פתחון פה לעשרות אלפי חברים. מוכנה גם להקיא מקרבה את מי שלא ראוי לייצגה ולצרף לשורותיה אנשים שהם משכמם ומעלה. לא כאלה שישבו בבתי קפה והצליחו להרשים ראש כלשהו. ניר ברקת בפנים. יואב גלנט גם. עשירייה ראשונה נפלאה. דמוקרטיה במלוא תפארתה ששמה ללעג את מה שקורה אצל האחרים. למשל במפלגה שהקים בני גנץ. חבר מביא חבר. הפרצוף שעומד בראש המפלגה בוחר בעצמו את אלה שיהיו אחריו ברשימה, כשהוא קושר אותם בעבותות של נאמנות. לבובות על חוט יש יותר חופש פעולה. שורה של מריונטות שמצביעות לפי פקודה מגבוה.



כך זה נראה כעת אצל כל אלה שמבקשים להחליף את מפלגת השלטון. קם לו אדם בבוקר, מתייעץ עם כמה מקורבים וחברי ילדות, פונה ליועצי תקשורת, מחפש משהו שדומה לאג’נדה פוליטית – וזהו. יש מפלגה. אין בה חברים רשומים. אין לה מוסדות מסודרים. כלום. אפילו עקרונות אין לה. ממלאים כמה טפסים ורצים לרשם המפלגות. 



אחר כך הכל מתפתח כאילו מאליו. משיקים את המפלגה בנוכחות מעודדות בתשלום ורצים קדימה. אסטרטגים בונים פלטפורמה. כותבים את הנאום הפותח ומכניסים אותו לטלפרומפטר, כדי שלא תהיה טעות בקלישאות שראש המפלגה מקריא.
 

גנץ הוא התקווה של מחנה ריק מערכים ומעקרונות יסוד. כבר כעת הוא לא פוסל ויתורים אפשריים, בזמן שחלק מחבריו לרשימה חושבים אחרת. החיבורים המאולצים שנוחתים עלינו לרעה חדשות לבקרים נראים כמו הכלאה שמומחים לבוטניקה עושים בין צמחים שונים כדי להשיג גידולים מניבים יותר. 
 
אבל בחיים האמיתיים זה לא יכול לעבוד. למעשה, בשום מקום בעולם אין תופעה כזאת. חיבורים בין מפלגות שאין ביניהן מאומה. מקימים מפלגה, ללא סיכוי ממשי לעבור את אחוז החסימה, ואז רצים להתחבר. סדר היום הפוליטי לא חשוב. מה שמעניין את הנושאים והנותנים הוא המיקום ברשימה הכללית. לשריונים יש חשיבות שעולה לאין שיעור על העקרונות שצריכים לשמש בסיס לאנדרוגינוס החדש. לפעמים הוא דו־ראשי ולעתים הוא רב־ראשי.
 
אז מה אנחנו, אזרחי המדינה הזאת, צריכים לחשוב על כל מלאכת ההכלאה הזאת, כשמי שעומד בראש הוא רמטכ"ל לשעבר שמתבלבל במסרים שלו ונאלץ אחר כך להוציא הבהרות מביכות בעזרת מומחים לטשטוש עמדות? לטעמי, זה נראה רע – וזה באמת רע. לגנץ יש הרבה חברים והם רוצים רק דבר אחד: להחליף את בנימין נתניהו. זה לגיטימי ומקובל בכל חברה דמוקרטית, אבל לא בדרך הזאת. לא על ידי הקמת מפלצת רב־ראשית שאין בין מרכיביה דבר משותף. הדמוקרטיה הקלאסית דוגלת בחילופי שלטון בין גורמים מתחרים, שלכל אחד מהם יש השקפת עולם ברורה. 
 
כך זה בכל מדינות העולם החופשי. רק אצלנו, ערב־רב של מפלגות אד הוק לא מחפשות מכנה משותף הבנוי על אלטרנטיבה רעיונית, אלא אביר על סוס לבן. אבל ההיסטוריה מלמדת שאבירים כאלה יש רק באגדות. וגם אצלנו, בשביל להביס ליכוד דמוקרטי, יהיה צורך בהרבה יותר מזה.