למאות הודעות הפוש ששוגרו לטלפונים הישראליים השבוע השתרבבה כותרת בודדת שנראתה כמו כדור שנפלט בטעות: ״פעילות מוגברת בכנסת ה־20: 484 חוקים התקבלו, 4,151 שאילתות נענו״. כנראה ששלח אותה עובד חדש במחלקת הדיגיטל של ״כאן״, ולכו תדעו - אולי הוא אפילו ננזף כי בזבז הודעה על חומר משעמם כל כך. ממתי אכפת למישהו מהתפוקה של הכנסת?
העבודה הפרלמנטרית האמיתית, השורה התחתונה של הכהונה שמסכמת את התרומה הנקייה והאובייקטיבית של כל ח״כ, נעלמה מתחת לפרובוקציות, המניפולציות, האמירות המסולפות, ההשתלחויות, ההוקעה.
כשמביטים מסביב, יש כמה תופעות בפוליטיקה הישראלית של 2019 שקצת קשה להסביר באופן הגיוני. למשל, ישראל ביתנו. ליברמן הפך לחלק אינטגרלי מהנוף, וכבר 20 שנה שהוא יוצא ונכנס לממשלה בתפקידים כאלה ואחרים, כאשר למפלגתו אין אפילו הישג אחד שניתן להצביע עליו בבירור. האם מצב העולים מרוסיה השתפר בזכותו? האם תהליכי הגיור נעשו קלים? האם הוא בכלל ניסה לעשות משהו בתחומים הללו? כי על הישגיו מול חמאס כשר ביטחון בוודאי שאין מה לדבר. ועדיין, הנה הוא שוב שולף את ססמאותיו המהוהות על עונש מוות למחבלים, שלא ברור מדוע לא קידם בקדנציה הקודמת אם הוא כל כך מאמין בו, ולפחות על פי הסקרים - יש לו עדיין מצביעים.
לעומתו, תראו את כחלון. האיש היה עקבי ועשה מאמץ גדול לעמוד בהבטחות הבחירות שלו. מלכתחילה הוא ביקש רק את תיקי האוצר, הכלכלה והשיכון, לא זגזג, השיק תוכניות, וגם אם חלקן פופוליסטיות - הוא נבחר על הטיקט החברתי והצליח לצמצם מעט את הפערים על פי מדד ג׳יני. בתמורה, הוא מקבל מהציבור פיהוק ארוך. בדיוק כמו ליברמן, גם הוא מדשדש ועשוי שלא לעבור את אחוז החסימה.
אז לשם מה להבטיח ולקיים בעצם? בלי ששמנו לב, יצרנו עם הזמן מערכת שלמה שלכאורה עומדת לרשותנו, אבל היא מייתרת עשייה ותומכת רק בבירבורים. מי שאינו פופוליסט אינו שורד, כי אף אחד לא עוקב אחרי התוצאות האמיתיות של חברי הכנסת והסיעות, עוקבים רק אחרי האמירות. הלמ״ס יוצא ידי חובה ומפרסם בסוף הקדנציה את מספר החוקים שעברו והשאילתות שנענו, אבל מה הציבור אמור לעשות עם המספרים הללו? האם זה בהכרח טוב שעברו יותר חוקים? זה הולך לפי איכות או כמות? האם לא נכון יותר לבדוק באופן עקבי וברור אילו חוקים עברו, מי יזם אותם, ואם הם נאכפים בפועל או נתקלים בקשיים שלמעשה מייתרים אותם?
אף אחד לא בודק את זה, לא באופן שוטף וגם לא לקראת הבחירות. אם מישהו בכל זאת בודק - רוב הסיכויים שהוא עושה זאת מתוך אג׳נדה שנועדה
מראש ״להוכיח״ שח״כ מסוים או סיעה מסוימת נכשלו כישלון חרוץ או הצליחו מאוד. אין לנו מדדים אובייקטיביים לעשייה הפוליטית, וגם אמצעי התקשורת לא ששים לעשות עבודת מעקב משעממת שכזאת. הכותרות הגדולות ומרב זמן האוויר נשמרים לסקרי המנדטים, וללכלוכי הפוליטיקאים שמנצחים זה את זה בפריימריז, נכנסים זה בזה בהאשמות מטורפות, או יוצאים כדי לטהר את שמם ולהגיד שהכל שקרים ושמועות.
הכללים החדשים
משהו נדפק בשיטה. מרבית הציבור אינו מבין עד הסוף מה קורה. לא עוקב אחרי השחמט הפוליטי, לא באמת יודע להבדיל בין אמירות למעשים. הפוליטיקאים מנצלים את חוסר הידיעה הזה כדי למכור לו מגדלי קלפים, והעיתונות מצדה לא מבקרת את הפוליטיקאים באופן מקצועי ואובייקטיבי, אלא מאתרגת את אלה שהיא בעדם ויורדת רצח על אלה שהיא חוששת שעלולים לזכות בניגוד להשקפתה. המניפולציות מתמקצעות, נעשות מתוחכמות יותר ככל שהזמן עובר, כך שמרבית הציבור אוכל את מה שמאכילים אותו, וכולם מאכילים אותו ספינים. אז יופי לנו - הגענו למצב שבו הציבור מצביע עבור הספין שהכי מוצא חן בעיניו ולא עבור העשייה.
עובדה: זה לא רק שאין הבדל בין העשייה של כחלון לחוסר העשייה של ליברמן מבחינת הפידבק הציבורי. מדוע חובבי האריזה המחודשת של מפלגת העבודה מוחאים כפיים נוכח שני צעירים חסרי ניסיון מקצועי כלשהו, שמובילים עכשיו את אותה רשימה אופוזיציונרית שמתיימרת לנהל את המדינה וגם לשמור פה על הביטחון? וכן, גם הליכוד מסתמן בינתיים כמפלגה היחידה עם בסיס מצביעים יציב, אף על פי שכל הסימנים מראים על כך שהאדם שעומד בראשו לא יסיים קדנציה כי יוגש נגדו כתב אישום. בקיצור, אין שום שכר ועונש, ואין שום היגיון.
העולם השתנה, וכרגע כל מה שהשיטה מקדמת זה יחסי ציבור. מי שטוב במשחק הפוליטי, אינו בהכרח טוב בעשייה ציבורית. מי שטוב בעשייה ציבורית, כנראה יירמס וייעלם תחת אלה שהפכו למקצוענים במשחק הפוליטי־תקשורתי.
אז מאיפה מתחילים לנקות? מסובך. כדי שהמערכת תשרת את הציבור, צריך תוכנית כוללת לשיטה חדשה. שום אקונומיקה כבר לא באמת תנקה את הלכלוך שהצטבר והתקשה בין הטלאים, שמנסים עדיין להחזיק בחתיכה אחת את שאריות השיטה הישנה. אבל כדאי שלפחות נתחיל להציף את הנושא ולדבר על כך.
כדי ליצור שיטה שלא תקום על יוצריה, יש להתחיל מההבנה שעל פי הכללים של היום, פוליטיקאי מתחיל צריך לשלב בין תשוקתו לעשייה לבין פופוליזם כדי להתבלט, ואילו פוליטיקאי שהפך ״מקצועי״ ישכח ברבות השנים שהמטרה המקורית הייתה הציבור, שאותו צריך לשרת.
אז ראשית, רצוי שנקדם הגבלת כהונות. לא רק לראשות הממשלה אלא גם לכנסת. שנקדם שיטה שעל פיה לא יהיה מקצוע שנקרא ״פוליטיקאי״. יהיו אנשי מקצוע שיצברו ניסיון בעולם האמיתי, ואז יבואו להציע את עצמם לשירות ציבורי, אבל לתקופה מוגבלת.
שנית, רצוי שנקדם ועדת אתיקה עם שיניים. לח״כים יש חסינות, אבל היא כבר מזמן לא משחקת לטובת הציבור אלא לטובת הטרלות, ולטובת תעמולה אישית חסרת גבולות. חשוב לאפשר לפוליטיקאים לדבר בלי להסתכן בתביעה, אבל במקביל צריך לעקוב אחרי אמירותיהם. לאסור תעמולה שלילית כדי שהמתמודדים יתחרו על לב הציבור בזכות כישוריהם ולא בזכות כישלונותיהם של אחרים.
אפשר גם לאסור על שימוש בשקרים או חצאי אמיתות, ומי שיוכח שהפיץ פייק ניוז, ייענש. בפעם השלישית שייתפס - ייאבד את זכותו להתמודד. וכן, אפשר גם לאסור על פוליטיקאים להעסיק אנשי פרסום ויחסי ציבור, שמתעלקים על הקופה הציבורית כשכל כוונתם היא לייפות את המכוער, שלא לומר לזרות חול בעיניים.
זה לא נכון שאין מה לעשות. השיטה שירתה אותנו בעבר, אבל המציאות השתנתה. אם היא כבר לא משרתת את האינטרס הציבורי, גם השיטה חייבת להשתנות.