היועץ המשפטי לממשלה דחה עוד בקשה של בנימין נתניהו, הפעם לבחינת ראיות נוספות, לפני שהוא מגבש את דעתו אם יש מקום לשקול הגשת כתב אישום ואם לאו, בכפוף לשימוע. זו דרישה שאי אפשר להפריז במשמעותה הציבורית. זה נראה לי חפוז ולא רציני, אבל בחרתי לבחון אותה מזווית אחרת.
לפני כמה ימים נצפו גיבורי פרשה אחרת סועדים במסעדה בתל אביב. אחד מהם היה יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה שקדם לאביחי מנדלבליט. לידו ישבו גבי אשכנזי, אמנון אברמוביץ’ ורוני דניאל. הארבעה נראו נינוחים. לא נראה שביקשו להסתיר את עצם הפגישה. למתבונן חשדן, כמוני, אפילו נדמה היה שהם יזמו את התמונה הקבוצתית. לא נראה לי סביר שצלם זריז כלשהו נקלע למקום באקראי.
וינשטיין היה מי שסגר את תיק החשדות נגד אשכנזי בפרשת הרפז, חרף המלצת המשטרה על הגשת כתב אישום; גם את התיק נגד מנדלבליט, מי שהיה אז הפרקליט הצבאי הראשי. את הפרשה שזעזעה את המדינה פרסם לראשונה אברמוביץ’. הוא גילה שבידו מסמך מזויף, כנראה, שנועד להשחיר את יואב גלנט, המועמד לתפקיד הרמטכ"ל. מה הייתה מידת מעורבותו של אשכנזי וחבורת הקצינים שהקיפה אותו בבניית הקונספירציה נגד גלנט לא ממש התגלה, אבל היה ברור שמדובר במעשה שנועד לפגוע בסמכותו של הדרג האזרחי לקבוע מי יהיה מפקד הצבא.
המשטרה עשתה את המוטל עליה, וממצאיה העלו שמדובר בעבירה חמורה. ההשלכות הפוליטיות, אם המהלך היה מצליח, היו ברורות. מה שהונח על כפות המאזניים היה בעצם קיומו של המשטר הדמוקרטי. כלומר, כפיפותו של הצבא לדרג הנבחר. לא היה מדובר בסיגרים ובשמפניות, וגם לא במגעים אסורים, כביכול, עם בעלי שליטה באמצעי תקשורת, אלא ממש בעצבים הכי רגישים שרק אפשר להעלות על הדעת. יש שהגדירו את המעשה כניסיון לפוטש צבאי.
וינשטיין יכול היה, כמובן, להעביר את כל הפרשה לבירור בבית משפט בגלל חומרתה, אבל בחר לנהוג אחרת. מסיבות שהן לגמרי פוליטיות, במובן הראוי של המילה, ומטעמים שאין בינם לבין טיב הראיות דבר, הוא החליט לגנוז את הפרשה. ההחלטה הייתה צודקת, לטעמי, רק מטעם אחד: הגשת כתבי אישום נגד הרמטכ"ל לשעבר ונגד הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר ונגד כל האחרים - ובהם, בין השאר, דובר צה"ל לשעבר - הייתה עלולה לזעזע את הספינה כולה. צה"ל היה נקלע לסערה מטלטלת, מה שעלול היה להיות מנוצל לרעה בידי גורמים עוינים.
אינני יודע מה היה טיב היחסים באותו הזמן בין וינשטיין לבין אשכנזי. יכול בהחלט להיות שכבר אז הם היו חברים טובים. אבל אני יכול לומר שווינשטיין, שהגיע לתפקידו מהשוק הפרטי, מה שלא היה מקובל בעבר, הוכיח שהוא מסוגל לבחון את הפרשה גם מזוויות אחרות שלה, מה שמנדלבליט לא רוצה לעשות.
כמי שהגיע מדיסציפלינה נוקשה, חד־ממדית, שרואה את הכל מבעד לכוונת הצבאית, הוא התמסר כל כולו לגחמות של עובדי הציבור שמקיפים אותו, השטופים, להערכתי, בתאווה בלתי נגמרת להתקדם במעלה השירות הציבורי. מצב זה מפריע לו לשקול שיקולים כמו אלה ששקל בזמנו וינשטיין.