אני לא מאלה שנוהגים להכחיש שהם לא צופים ב*** הזה רגע לפני שעולה עונה של "האח הגדול" או של כל מכלאה אנושית מרושתת במצלמות. ועדיין, אני מבינה את המכחישים. יש ביניהם כאלו שלא נמנים עם קהל הצופים מכיוון שזה לא מעניין אותם, וישנם המעודכנים בכל המתרחש בבית ובקיאים במריבות על "פמיניזם לאן" של אורלי "אני לא קורבן" רביבו ונרי "את מפחידה אותי" ליבנה, אבל מעדיפים להצטייר כסוגה עילית של תרבות.
בימים כאלה של קרע תרבותי בעם מגוחך לנסות להיאחז בסטנדרטים ישנים של ההגדרה "מהי קלאסיקה", שכביכול גורמת לנו להצטייר נבונים יותר. למה מגוחך? כי פשוט אין כבר דבר כזה קלאסיקה. יש טעם אישי, וזה לגיטימי.
אם יש משהו יפה בגיל הבינה, הוא שבנוסף לעיסוק בקמטי הבעה וזהירות מהשמש, אני מתחילה להפנים לעומק כל מיני אמיתות עאלק, שנראו לי בזמנו כתורה מסיני.
לא ש"האח הגדול" או כל תוכנית ריאליטי אחרת באמת מעניינות אותי מעבר לפן הרכילותי (תתפלאו, טוקבקיסטים רעילים שלי, אבל אני גם בנאדם שצורך רכילות), אבל כשאני רואה מה קורה אצלנו בפוליטיקה, לפתע ריב על סיגריות או על חלב סויה שמגיע לטונים איומים הוא עבורי תחליף לכדור מלטונין: נרדמת בול אחרי חצי שעה כמעט כמו בנאום הקלסרים של ביבי על איראן.
במוצ"ש האחרון, בעוד אחד מערבי ההדחה, כשהתוכנית התנגנה ברקע ואני חתכתי לעצמי סלט כי גיל 40 וזה, נזכרתי בין פלפל לעגבנייה ב"שושלת", ששודרה בשנות ה־80 בפריים טיים, בדיוק אחרי מהדורת "מבט" של שמונה בערב.
ועכשיו, תראו כמה אנחנו צבועים, "שושלת" (ובשיאה: קריסטל, אלקסיס וסצינת הבריכה האלמותית) הייתה מדורת השבט של הצופים הישראלים. כולם דיברו במסדרונות ובברזיות על מה שעשה בלייק לקריסטל ואיך סטיבן התעוור והחליפו אותו בשחקן מכוער באמצע העונה. לעניות דעתי, בזמנו איש לא השתמש במונח "אופרת סבון", זן צפייה נחות שהפך מושמץ.
ככל שהשנים חלפו והטלוויזיה הישראלית נפתחה בתחילת שנות ה־90 לעולם שכולו ערוצים, הפי אנדינג, וצעירים חסרי מנוח; גם ב"מידל איסט" נהיו סנובים. בואו נאמר את האמת, "שושלת" היא טלנובלה, אז מה?
מצחיק אותי שעוד יש אנשים שלא מבינים שאפשר ליהנות גם מרטרוספקטיבה של פליני בסינמטק וגם מ"שושלת". גם הביטלס היו פעם כמו הבקסטריט בויז, עד שהפכו אותם לביטלס. היכל התהילה זה משהו שבסופו של דבר אנשים יצרו.
ובחזרה ל"האח הגדול". אין ממש מה לעשות, יצר הסקרנות האנושי שלנו חזק לעתים הרבה יותר מכל יצר למידה. מי מכם לא האט את הרכב כשראה תאונת דרכים בנתיב ממול? מי התאפק ולא קם מהמיטה לחלון כדי לבדוק מה זה הרעש הזה למטה? מי העדיף לבהות בטלוויזיה או לשחק ב"קנדי קראש" במקום לקרוא את "יוליסס" בתרגום המחודש? מי לא הציץ לחלון הוואטסאפ של זו שישבה מולו באוטובוס? אני לגמרי מבינה את הסקרנות לראות אנשים מוכרים בחולשתם (להזכירכם זו עונת ה־VIP).
ואפרופו סקרנות. אני ממש אוהבת להסתכל בבתים של אנשים על המאפרה הקטנה שנמצאת בשולחן המטבח ולראות מה יש להם שם. בדרך כלל זה אותו דבר בכל בית: כמה גומיות צהובות, סיכה עקומה, כפתור שלא מחובר לכלום וגפרור שרוף. אצלי יש גם סוגר של ריצ'רץ' ומסמר שנפל מאיפה שהוא. הצלוחית הזו מסקרנת כמעט כמו "האח הגדול", כי תכלס, עד כמה שנדמה לנו שאנחנו נורא ייחודיים לטוב ולרע, אנחנו כולנו אותו הדבר: רקמה אנושית אחת חיה. בין שנאהב את זה ובין שלא. אנחנו מסתובבים עם ארשת חשיבות עצמית כאילו אנחנו נורא שונים מאחרים, אבל אנחנו לא. ככל שאני מתבגרת ומוציאה את הראש מהקיום האגואיסטי של עצמי, אני מבינה שהמין האנושי הוא ניסוי מאוד משעשע של אלוהים, שהוא האח הגדול באמת. והוא צוחק, כי רגעי החולשה של כולנו מביכים באותה המידה.
לצערי הרב, בימים אלו כמעט שאין לי זמן להקדיש לבהייה בחיים של אנשים אחרים, או לחלופין לשחק ב"קנדי קראש", אבל אני לא שוללת את אלה שכן. ולמי שקצת מאוכזב ממני: חזרתי בשבוע שעבר מרטרוספקטיבה נפלאה בסינמטק. אפשר לשתות אספרסו ארוך ולדבר על זה.