מסע הבחירות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל המתמודד העיקרי מולו בשלב זה, הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, נדד בימים האחרונים לערים מרכזיות באירופה - ורשה ומינכן. מבחינת גנץ, זה היה לכאורה רעיון מתוחכם - להתמודד עם הטענה שלמעמד הדומיננטי של נתניהו בזירה הבינלאומית אין תחליף. אלא שבפועל, התכנון, וכך גם הביצוע בשטח, כבר היו פחות מוצלחים. נאומו אתמול בוועידת הביטחון במינכן נראה כמו מופע מאולתר ומסורבל, ובעיקר חסר ערך מוסף מבחינת המהות והתוכן.

כמו במערכת הבחירות שהוא מנהל בארץ, גנץ בעיקר נזהר להימנע מלדרוך על מוקשים. המסרים בנאומו היו כלליים מאוד ודומים להפליא לאלו שמפיץ נתניהו כבר שנים. לא היו בדברי גנץ חידוש, והוא לא הציג שום אלטרנטיבה למדיניות הביטחונית שמציע נתניהו.

את הפער בשנים ובניסיון אמור גנץ לסגור באמצעות הצבת אלטרנטיבות מדיניות אחרות, ואסטרטגיות ותפיסות עולם שונות בעבור מצביעים פוטנציאליים רבים שרוצים לדעת מה העמדה המדינית והפוליטית של המפלגה החדשה, מעבר לרצון להחליף את שלטון נתניהו.

הססמה של גנץ, "לא שמאל לא ימין", היא אולי קליטה, ובינתיים הוא גם זוכה להצלחה מרשימה בסקרים, אך ככל שעובר הזמן, אנשים שרואים את עצמם כמצביעים פוטנציאליים ידרשו תשובות לשאלות פשוטות ולא יסתפקו בססמאות בלבד.

כמו נתניהו לפניו בוועידה בוורשה, גם גנץ עסק בעיקר באיום האיראני, בהתמודדות מול טרור עולמי ובשיתופי פעולה אזוריים עם כוחות פרגמטיים בעולם הערבי. וכמו אצל נתניהו, רק הסוגיה הפלסטינית כאילו לא קיימת, וזאת למרות הערכת המודיעין שהיא זו שהכי נפיצה ביותר, במיוחד ברצועת עזה.

אתמול, למשל, הזכיר גנץ בנאום לפחות ארבע פעמים את המילה שלום. אבל שלום זו אמירה כללית. האם יש לו גם לו"ז ליוזמה מדינית מול הפלסטינים? או שעמדתו של שותפו לרשימה, יו"ר תל"ם משה ( בוגי) יעלון, שאין סיכוי להתפתחות מדינית, היא גם עמדת המפלגה. לסיכום, התפיסה שבמרכזה "רק לא ביבי" והליכה על קצות האצבעות תוך בריחה מהסוגיות המרכזיות שנמצאות לב הוויכוח הציבורי בישראל - עלולות לא להספיק.