1. ציפי לבני היא לא רק נסיכת הליכוד האחרונה (אם נתעלם לרגע מצחי הנגבי), אלא גם המנהיגה האחרונה שהמשיכה להגיד מה שהיא חושבת ולהילחם על מה שהיא מאמינה עד הרגע האחרון, שהגיע אתמול.
לבני הייתה פוליטיקאית מגושמת במיוחד וגרועה בהפעלת אנשים. היא התקשתה לשקר ולא באמת הצליחה לפזר הבטחות שווא. במילים אחרות, היא לא התאימה לג'ונגל הפוליטי שלנו. החטא הקדמון שלה הוא העובדה שלא הצליחה להרכיב ממשלה לאחר התפטרותו של אהוד אולמרט. היא לא ידעה אז שזו הזדמנות ראשונה ואחרונה. לא תהיה אחרת. היא ניסתה לדבר על עקרונות, בעוד נתניהו ואנשיו (סער, כץ, סילבן שלום) נועלים מאחורי גבה את כל השותפים הקואליציוניים שלה.
לבני הפכה לאחרונה למותג רעיל. מי שנולדה במעמקי המשפחה הלוחמת, בתו של קמב"ץ האצ"ל המיתולוגי ו"שרה הקטנה", נפלה בספין של נתניהו ושליחיו כשם נרדף של סמול קיצוני ותבוסתני. גם כאן מדובר בתדמית שהודבקה לה, מעשה אומן, על לא עוול בכפה. כשניהלה את המו"מ המדיני עם הפלסטינים, היא עמדה על כל העקרונות הביטחוניים והאסטרטגיים. היא הייתה גם זו שהמציאה את הדרישה להכרה בישראל כמדינה יהודית. כל המניות הללו התאדו אל מול השיימינג הגועש שהופעל נגדה מימין. העובדה שהמשיכה להחזיק בדעות ליברליות, כנהוג בליכוד הרוויזיוניסטי של פעם, לא פעלה לטובתה. נתניהו הצליח להפוך אותה לרדיואקטיבית, עד כי לאחרונה נמלטו ממנה כל השותפים הפוטנציאליים לאותו "חיבור" נכסף במרכז־שמאל כמו ממגיפה.
לבני לא ליקקה דבש במהלך השנים בעמודים הללו, אבל היום ראוי להביע הערכה למה שעשתה ובעיקר למה שניסתה לעשות. בימי הטירוף הגועש סביבנו, פוליטיקאית שהולכת עם האידיאולוגיה שלה, נגד הזרם, האופנה והרשתות החברתיות, היא לא עניין נפוץ. כשלפיד וגנץ רואים בה שמאלנית (היא נולדה ופעלה רוב חייה ימינה מהם), היא הבינה שחבל לה על הזמן. מי שהחלה כפרח פוליטי רוויזיוניסטי, דילגה למעמד התקווה הלבנה הגדולה של מחנה המרכז־שמאל ואפילו ניצחה בחירות מול נתניהו, אבל הובסה במשחק הפוליטי על הרכבת הממשלה, קדה אתמול את קידתה האחרונה. יש לי תחושה שנתגעגע אליה. "היו שלום, עשו שלום", אמרה בסוף דבריה. לו יהי.
ציפי לבני. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
2. יאיר לפיד ובני גנץ, כנראה שלא. אם כי עד הרגע האחרון (יום חמישי בחצות) הכל אפשרי. יש עתיד אמורה להגיש את הרשימה לכנסת מחר. יש בסביבתו של לפיד גורמים הסבורים שצריך להגיש את הרשימה ביום רביעי, וזהו. המו"מ לאיחוד עם גנץ לא היה באמת. אנשי יש עתיד גילו שהחדר שבו הם יושבים עם גנץ ואנשיו ריק. הגנצים פשוט לא מעוניינים. כנראה הם יודעים משהו שהאחרים לא. גנץ המהם ומלמל ורמז ופיהק, אבל לא הסכים לענות על אף שאלה שקשורה למדיניות (חוק הלאום, החלטת היועמ"ש וכו'), לא הסכים לדבר על רוטציה ולא הסכים להראות שהוא רוצה ללכת על התוכנית הגדולה. זה לקח זמן, אבל לפיד הבין את הרמז והציג אתמול את רשימתו. גנץ, לעומת זאת, ממשיך במלחמת החפירות (תרתי משמע) עם אורלי לוי־אבקסיס.
3. במפלגת העבודה רעש מהומה. רכבת אווירית מפעילה לחץ על גבי אשכנזי כדי שיתרצה ויסכים להצטרף למפלגה באיזה מקום שהוא רוצה. אפילו ראשון. לא ברור אם אבי גבאי זורם עם הרעיון הזה, אבל הוא כבר הציע את המקום השני לכל אדם שני שנתקל בו ברחוב, וכולם אמרו לא. מרוביק דנילוביץ, דרך האלוף נועם תיבון והאלוף עמי אילון ומי לא. אתמול פגש גבאי באלוף במילואים יום טוב סמיה, שדרש את המקום השני. עד כדי כך. גבאי מצטרף ללפיד בתקווה שהמומנטום של גנץ יתהפך (מה שכבר החל בסקרים האחרונים) ושאר מפלגות המחנה יתאוששו. תסריט כזה יחזיר אותנו למשבצת הראשונה: ליכוד אחד גדול, מול חול וחול.
