דבר מותה של ד"ר רותי לאופר, אונקולוגית בכירה ואחת מהמומחיות הידועות בארץ בתחום סרטן השד, הותיר אחריו שורה של מטופלות מיותמות ושבורות. הרופאה ששימשה עבורן כמשענת וכגב אישי ומקצועי, הסתירה עד נשימתה האחרונה את העובדה שחלתה בעצמה בסרטן השד, כדי לא לשבור את רוחן. "כי אם יידעו שהרופאה שלהן חולה, איך יהיו להן תקווה וכוחות?", אמרה למקורביה.



"זו אבידה ענקית עבור כל קהילת חולות סרטן השד בארץ, הן מקצועית והן אנושית". אומרת ענבל הרזי־נועם, שהייתה מטופלת של ד"ר לאופר. "היא יקרה מאוד ללבן של רבות מחולות הסרטן. אנחנו המומות ובוכות על לכתה".



ד"ר לאופר, בת 65 במותה, הייתה מהרופאות האונקולוגיות המובילות בארץ. היא הגתה והקימה את מערך הטיפול בסרטן בקהילה והקימה את מרפאת השד הראשונה. בשנות ה־90 היא יזמה את הקמת מערך האונקולוגיה ב"מכבי" והטמיעה למעשה את הטיפול האונקולוגי גם בקופות החולים.



"היא הייתה הראשונה שהכניסה לקופות החולים בקהילה תחום שלא היה שם קודם", מספרת בתה, טל לאופר. "היה חשוב לה שאנשים לא ייאלצו להמתין לתורים הארוכים בבתי החולים ויוכלו להגיע למרפאה קרובה לביתם, לקבל ליווי צמוד ולהיות במעקב. זו הייתה הקלה עצומה לאיכות חיי החולים. זה מה שהיא ראתה לנגד עיניה תמיד. היא נתנה את מספר הטלפון שלה לכל החולות, והן התקשרו בכל שעה ובכל ימות השבוע, גם באמצע הלילה. היא נקשרה אליהן מאוד. היא האמינה שהכי חשוב זה להיות בקשר ולראות את האדם שמולה, את כולו, את אישיותו וצרכיו, ולא רק את הפרוטוקול הרפואי והבדיקות והסרטן. היא דאגה גם לפרמטרים אחרים כמו עזרה פסיכולוגית, דיאטנית ותמיכה במשפחה".



ד"ר לאופר נולדה בקיבוץ רמת דוד והתייתמה מאמה כשהייתה בת 7. מספרים עליה שראתה בטיפול שליחות, וכשהרגישה שמטופלת צריכה אישור או חשבה שיש להציע לה טיפול אחר, היא נאבקה בממסד, בקופות החולים, בחברות התרופות וגם בקולגות שלה. "אמא תמיד אמרה, תבדקו שוב, תבקשו עוד דעה, עוד פתולוגיה", אומרת טל, "אמא אף פעם לא הייתה חלק מהממסד, ולא פחדה לצאת נגדו למען המטופלות שלה. אם חולה לא קיבלה משהו מסל הבריאות או מקופת החולים או לא אושר לה הליך כלשהו, היא מיד דיברה עם כל המנהלים של העולם כדי לסדר את זה".



"היא הייתה אידיאליסטית בכל רמ"ח איבריה", מספר בנה ניר. "היא עשתה מה שנכון, גם אם זה עלה לה במחיר אישי. היה קשה לה עם רופאים שרואים במקצוע עסק. היא התנדבה בשני פורומים וניהלה קהילה בפייסבוק והשקיעה בכך המון שעות".



טל לאופר. צילום: פרטי


"אובדן שאי אפשר לתאר"


ד"ר לאופר כונתה "הגורו של החולות", ולא בכדי. מטופלות רבות זכו לליוויה הצמוד, גם אם התקשו לשלם עליו. היא זעמה על העובדה שחולה עלולה להיות לא מטופלת רק מטעמי מימון וסירבה להשלים עם זה. לעתים קרובות טיפלה ללא עלות בקליניקה הפרטית ואף נהגה לייעץ ולסייע בחינם. "האישה הזאת היא מודל ודוגמה לאופן שבו רופא אמור להתנהג", אומרת רוני שמיר (56) מתל אביב, שטופלה בידי ד"ר לאופר והחלימה. "היא הייתה שילוב של מקצועיות ועדכניות ברמה הגבוהה ביותר - היא תמיד הקדימה את התחום בארץ בחמש שנים לפחות - עם אנושיות אדירה, מוסריות גבוהה והנגשת המידע למטופל.



לצערי הפך סרטן השד לתעשייה משגשגת עבור אונקולוגים רבים, והיא, לעומתם, נתנה את כל כולה וטיפלה בנשים כאידיאולוגיה. בכל שעה היא הייתה זמינה עבורנו וראתה מה עובר עלינו. לאחר שקיבלתי את תוכנית הטיפולים שלי מבית החולים, היא אמרה לי: 'אני לא רוצה אותך מפורקת', ושינתה אותה מיד. היא חיזקה את כולנו ועודדה אותנו להכיר את הזכויות שלנו על גופנו כחולות ואת אופי הטיפול בנו, והסבירה לנו איך לעמוד על שלנו. אני לא נרגעת ממותה. מרגישה אובדן וכאב שאי אפשר לתאר. היא הייתה עבורי משענת יוצאת דופן שלא אמצא כמוה".



לפני יותר משנה חלתה ד"ר לאופר בסרטן, ובחרה לשתף בבשורה המרה רק את משפחתה. המטופלות שלה לא ידעו דבר על ההתמודדות הקשה. "היא הבינה והסבירה לנו שהסרטן סופני ואלים", מספרת טל. "היא הסתירה את הטיפולים ממקום העבודה ומהמטופלות, כדי לא ליצור דמורליזציה בקרבן. היו בה תעצומות נפש, היא הייתה עושה טיפול כימותרפיה וחוזרת לעבוד. אני לא מבינה איך היא יכלה לשבת מול חולות עם סרטן כמו שלה, ולהמשיך כרגיל. זכור לי שחזרה הביתה מטולטלת כשאחת החולות אמרה לה: 'מה את מבינה, אין לך סרטן', וזה שרף אותה מבפנים".



נשים רבות בקהילת הפורומים ברשת שאותה הובילה ד"ר לאופר הביעו את צערן על לכתה. חלקן אף התוודו שהן מרגישות שכעת אין להן כתובת, שלה הן זקוקות כל כך בהתמודדותן.



היא הסתירה את מחלתה יותר משנה, והייתה חומקת לחדרי הטיפולים הכימותרפיים כדי שלא יראו אותה. היא חבשה פאה ובתום הטיפול הייתה נחה מעט ורצה לקליניקה. הכל כדי לא לייאש את המטופלות שלה. ומי שהכיר אותה, לא מופתע כלל.



"הרבה רופאים מקפידים דווקא על ההפרדה בין הפן המקצועי לאישי, ואצלה ההפרדה הזאת לא הייתה קיימת כמעט", אומר הבן ניר. "היא הייתה מתייסרת וחשה את כאבן של הנשים המטופלות. רבות מהן היו ממש חברות שלה. אתה מבין את היקף העשייה שלה רק כשאתה נכנס לפייסבוק ורואה את התגובות של החולות. לשבעה הגיעו מטופלות שלה, ומישהי אמרה: 'היא היתה המלאך שלי, איפה אמצא רופאה אחרת כמוה?'. היא נגעה בהרבה לבבות".



"לשבעה הגיעו אנשים זרים שאמרו שהיא הצילה אותם", ממשיכה הבת טל, "הגיעה בחורה שבכתה ובכתה ואמרה לי: 'אני מרגישה שהתייתמתי עכשיו'. הרגשתי שאני צריכה לנחם אותה".