הכפתור שיציל לכם את הנישואים או "טינדר לבני זוג" - כך מכונה פיתוח חדשני של זוג נשוי מקליבלנד, והרעיון הוא לתאם ציפיות לגבי האפשרות שהם יקיימו סקס הלילה. זה עם זה, כמובן.
ההפעלה של ה-lovesync פשוטה: אחרי לחיצה של הבעל (נניח) נפתח חלון הזדמנויות של רבע שעה לאישה (למשל) ללחוץ גם היא על לחצן משלה. אם שני הלחצנים מוארים, ישנה התאמה ושניהם יודעים ששניהם רוצים. ללא הצורך המיותר בדיבור, בלי הפניית שאלה בהיסוס, ללא המתנה לתשובה מייבשת תוך לקיחת סיכון שיגיע סירוב, ותוך ייתור מציאת אמתלות כמו כאבי ראש מדומים או עייפות בעבודה.
במקום ללחוץ עליה שתסכים, הגבר לוחץ על המכשיר. ואם גם היא לחצה, הדרך למיטה סלולה. הזוג יתייחד ויהפוך לגוף אחד, הם יידעו זה את זה אף שלא ידעו לתקשר.
במיזם הזה מקופלות כמה בעיות שכדאי לדון בהן. האחת היא: מה קורה למוסד הנישואים לעזאזל? ועל כך בהמשך. אבל קודם שאלה טכנית: במצב סביר, שבו הכפתור של הבעל לחוץ 24/7, האם זה עלול לקלקל את המכשיר? ושנית, אם לא התקבלה הסכמה מהצד השני בתוך שבעה ימי עסקים, האם זו עילה מוצדקת לגירושים? ואם כן, אולי אפשר לשלב אפליקציית גירושים אוטומטית, כך שמהכפתורים תישלח קריאה לבית הדין הרבני לבצע הליך גירושים מזורז כולל טקס וירטואלי של זריקת נעל. וכך, בצורה חלקה ולא מילולית, הזוג עבר ממצב נשוי-ללא-סקס וללא מילים, למצב גרוש ומאושר בתוך שבוע.
המכשיר הזה הוא כפתור מצוקה. מעולם לא היו זוגות רבים כל כך שלא דיברו ביניהם כל כך. עזבו סקס, אפילו על דברים פשוטים כמו קניות בסופר או עתיד מערכת היחסים. במקום משפטים עם הברות הם התחילו לתקשר על גלי הפאסיב־אגרסיב הפולני באמצעות סימנים.
לעתים מטאטא המונח בכניסה לבית אמור לעודד את הבעל לנקות, אך הוא מתעקש שלא להבין את הרמז. ואז האישה תעשה את זה במקומו, אבל עם פרצוף. וכשהבעל שואל: "מה קרה?", היא תגיד: "כלום". בעודה מתכוונת בדיוק להפך. קרה הכל. הפסקת לראות אותה. היא לא מסוגלת לחזור אחרי יום עבודה ולהתחיל לבשל או לנקות, ואתה תשב לראות את "2025". וגם מה זה הפורמט הזה? מישהו מבין מה הולך שם? אם כן, תלחצו על כפתור ועוד אנשים שהבינו את החוקים ילחצו, וכך תוכלו לתקשר ביניכם.
ובחזרה לזוגיות ולהיעדר השיח, או למעבר המהיר מאין דיבור לטנטרום של ויכוח. כאן דרושה לוליינות ויכולת איפוק: מצד אחד לא לתת לריב להידרדר, אך יחד עם זאת להימנע מאמירות שבהן רב הנרמז על הנאמר. כמו למשל: "בסדר, תעשה איך שנראה לך" או "אוקיי, את צודקת. את תמיד צודקת". אמירות כאלה מפעילות שעון חול לקראת הוויכוח הבא, שיתחיל מנקודת רתיחה גבוהה יותר. ותמיד אחד מבני הזוג (האישה בדרך כלל) זוכר יותר, יודע יותר ובעל יכולות דרמטיות גבוהות יותר. ולכן השני (הגבר, בדרך כלל) נכנס לוויכוח כשהוא מפסיד מראש.
כפתור התיאום מונע את כל זה, ולכן כדאי אפילו להרחיב את סמכויותיו לגבי שאלות קשות ודרמטיות נוספות בחיי הנישואים: איפה עושים את הפסח; מה התקציב שיש לתת לילד; מה אוכלים הערב - טוסטים או משה בתיבה, ומי יכין; מי עבד קשה יותר היום; מי חזר עייף יותר; האם בזבוז כסף על גאדג'ט פחות חשוב מרכישת קערת סלט; להדליק חימום באוטו או לפתוח חלון; ואם כשנכתב ברשימה לסופר "חומר לכביסה" הכוונה הייתה לנוזל או לאבקה. על כל שאלה שברירית כזאת יופעל כפתור, ורק כשהשניים יגיעו להסכמה מלאה, יינתן אור ירוק להמשך הזוגיות.
זה עידן עצוב שבו זוגות מעדיפים לשלם 53 דולר, העיקר לא לדבר אחד עם השני. "דברי איתי בוואטסאפ" הפך להיות ה"ממי, יש לי משהו חשוב להגיד לך" החדש. לחיצה על הכפתור הזה תגרום לכל מערכת הנישואים לקרוס לתוך עצמה. יחסים שמבוססים על כפתורים יחליפו מילים, משפטים ושאלות. הנה, היפנים כבר מנהלים מערכות יחסים עמוקות עם בובות במקום עם אנשים.
הפחד מדחייה במקומו מונח, אבל כאן נכנס לתמונה גם ה־fomo, הפחד מפספוס. הזמן הזה שבוזבז, ללא תועלת, על תקשורת לקויה עם בת הזוג יכול היה להיות מנותב לתכלית ראויה כמו שיטוט באינסטגרם, בפייסבוק או צפייה מהנה בפרק של "ג'ון הנבל" (אחלה סדרה, אגב) בנטפליקס.