המועמדות לאוסקר לבדה פותחת דלתות, ועל אחת כמה וכמה זכייה אמיתית

קשה, נדיר, וכמעט בלתי אפשרי לחזות מראש זכייה של יוצרים ישראלים בפרס הגדול של תעשיית הסרטים העולמית. אוסקר הוא חלומו של כל קולנוען בעולם, וכן חלומו של כל קולנוען ישראלי מאז ומתמיד. מי לא רצה לזכות באוסקר? מי לא חלם לעלות על הבמה עם פפיון שחור ולהגיד תודה לאבא ואמא ולכל מי שעזר לו להגיע עד הלום?!
 

בניגוד לפסטיבלי הסרטים הגדולים, האוסקר מתרחש בערב אחד מרוכז, בחליפות טוקסידו ובשמלות ערב מרהיבות, והוא משודר למאות מיליוני איש ברחבי העולם בשידור חי, נושם ומרטיט לבבות. זכייה באוסקר האמריקאי היא חותמת איכות, תואר אצולה; כמוה כצל"ש לחייל, כקבלת פרופסורה לפני דוקטורט, כסטיפנדיה עם בוכטות של הטבות ופינוקים, והיא מקצרת הליכים במעלה הקריירה המקצועית.
 

ב־72 שנות קיומה של מדינת ישראל, תשעה סרטים (בהם "סלאח שבתי", "מאחורי הסורגים", "בופור" ו"הערת שוליים") ישראליים היו מועמדים, אחרי סלקציה אמריקאית מתוך כל התוצרת הבינלאומית, לזכייה באוסקר; הם ובמאיהם היוצרים ראו את הארץ המובטחת אבל אליה לא באו.
 

יוצא מן הכלל בולט הוא המפיק בעל האזרחות הישראלית ארנון מילצ'ן, שפועל כבר שנים בהוליווד והצליח לא אחת, שסרטים בהפקתו (בהם "12 שנים של עבדות" ו"האיש שנולד מחדש") זכו לתהילת האוסקר, וכן צמד המפיקים גולן וגלובוס, שבפעילותם הענפה באמריקה בשנות הצלחתם הצליחו פה ושם לקבל מועמדויות, ואפילו זכייה של סרט הולנדי בהפקתם בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר.
 

קשה עד בלתי אפשרי לצלוח את כל הקומבינות, הפוליטיקות, התככים והקנאויות, גם כשהסרט שלך טוב מאוד. וכך, יש קולנוענים ישראלים רבים שמצליחים מאוד בארה"ב, אבל תוצרתם ההפקתית אינה מגיעה לכלל זכייה בפסלון המוזהב. אז איך זוכים באוסקר? בראש וראשונה צריך סרט טוב, מיוחד, שונה, אבל עם זאת דומה לסרטים אחרים שכבר זכו להערכה, או לחלופין יצירה מדהימה במקוריותה.

להשכיב את הסיסטם
 

שנית, דרוש כסף, הרבה כסף, כדי ליחצן את הסרט המועמד ולהביאו לתודעתם של אלפי חברי האקדמיה, שיכריעו את גורלו לשבט, לחסד המועמדות או לאוסקר הנכסף. אבל יש לזכור שסטטיסטית, זכייה באוסקר היא אירוע נדיר, שדורש לא מעט מזל. 
 

הבמאי הישראלי המנוח משה מזרחי זכה באוסקר בשנת 1978 עם סרט צרפתי בשם "מאדאם רוזה", ועכשיו הנס קרה שנית - הבמאי ישראלי גיא נתיב, שיצר כאן את הסרטים הארוכים מבול" ו"הבן של אלוהים" ועקר לארה"ב לפני חמש שנים בעקבות האהבה לרעייתו האמריקאית, הצליח בסרט קצר לפגוע במטרה ולהשכיב את הסיסטם.

הוא עשה זאת בגלל שהוא סרט טוב (ראיתי אותו), מושקע, שנוגע בסוגיות של גזענות ושל שנאה על רקע צבע עור. הוא עשה זאת באמביציה רעננה, כישרון ויכולת מדהימה להפיל כל חומה שעמדה מולו. ייתכן שהוא פשוט טוב יותר מהסרטים המתחרים, אבל ללא ספק עמדה לרשותו של נתיב התנופה והמזל של יוצרים רעבים וחסרי מנוח.
 

זכייה באוסקר האמריקאי, שחגג השנה 91, אינה דוהה עם השנים. אפילו המועמדות לבדה פותחת דלתות, ועל אחת כמה וכמה זכייה אמיתית ובלתי ניתנת למחיקה. במקומות רבים בארץ ובעולם ירצו וירוצו לראות את הסרט “Skin”, וחברות הפקה רבות ירצו לחבור לפרויקטים הבאים של הבמאי גיא נתיב, אשתו המפיקה ג'יימי ריי ניומן והתסריטאי שרון מימון, במאי בזכות עצמו ("מיטה טובה", "הנשף").