בעוד משה כחלון מתחבט בשאלות איך אחד משרי האוצר החברתיים ביותר שהיו כאן צפוי לדשדש בבחירות הקרובות סביב אחוז החסימה ואם העם מעניק לו ציון נמוך על תפקודו, ראוי שישאל את עצמו את השאלה החשובה ביותר במערכת הבחירות – מהו הציון שהוא מעניק לעצמו כפוליטיקאי וכ"מתמודד"? הרי כחלון היה ראשון השרים שניסה לבטן הישגים. הוא עשה, ואז רץ מהר לספר לחבר'ה והשקיע בכך לא מעט משאבים. הוא היה אחד מחביבי התקשורת, ובכל זאת, כעת מנבאים לו ארבעה מנדטים ביום טוב.
את מה שכחלון כנראה לא הבין, הבין היטב אריה דרעי, שבנה את כל הקמפיין שלו סביב החיבור בין ש"ס לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו. דרעי הבין שמערכת הבחירות הנוכחית לא תעסוק בסוגיות ביטחון ולא בכלכלה (בעצם כן, אבל בשוליים) – הבחירות האלו הן בחירות בין מחנה "ביבי" למחנה "רק לא ביבי". ו"אם אני רוצה שבנימין נתניהו יישאר ראש הממשלה", אבחר בליכוד או במפלגה אחרת שתצהיר שתשב עם נתניהו בכל מצב ובכל תרחיש – כולל במקרה של הגשת כתב אישום.
נחזור לכחלון, שהצליח ב־2015 לשבור שני מחסומים – מחסום ה"ההצבעה הכלכלית" ומחסום ה"ימין־שמאל". במהלך מערכת הבחירות הצליח כחלון לטשטש מעט את היותו איש המחנה הלאומי והצליח להביא גם קולות מהשמאל, אך עם הרכבת הממשלה קרה לו מה שככל הנראה יקרה גם לבני גנץ – הוא נאלץ לבחור צד. ומאותו הרגע הוא החל לצלול.
ככל שמועד הבחירות הנוכחיות התקרב והיה ברור יותר שהן ייסובו סביב אדם אחד – ראש הממשלה - היה כחלון חייב להבין את המשוואה הבאה: מי שבחר בו ב־2015 ושייך למחנה "רק לא ביבי" כבר לא יצביע לו יותר. מי שהצביע לו ושייך למחנה "ביבי" יצביע לו רק אם הוא יבין ויידע שבכל תרחיש שעתיד לקרות יהיה כחלון חלק מממשלת הימין בראשות בנימין נתניהו.
כחלון פספס את הנקודה ועבד תחת הכללים הישנים של ימין ושמאל. הוא הצהיר שהוא איש המחנה הלאומי, אבל ניסה למצב את עצמו כ"ימין שפוי" – כזה ששומר כביכול על בית המשפט מפני ה"גחמות" של ראש הממשלה, כזה שהתנגד לחוק הצרפתי וכזה שניסה לפעול להקדמת הבחירות, גם כשזה היה בניגוד לעמדתו של ראש הממשלה. במקומות האלו איבד כחלון את הבוחרים שמעוניינים בהמשך שלטונו של נתניהו, במקומות האלו בדיוק נכשל כחלון בקריאת המפה הפוליטית.
נתניהו בנה את הקמפיין שלו במשך זמן רב, הוא הולך לבחירות האלו כראש ממשלה חזק ומצליח וכאנדרדוג בו־זמנית. הוא הצליח לייצר משוואה עוצמתית שייצרה בסופו של דבר שני מחנות, שכל מה שמבדיל ביניהם הוא עמדתם כלפי ראש הממשלה.
בינתיים כחלון ממשיך לעשות עוד מאותו דבר. הקמפיין שבו מופיעה תמונתו לצד התמונה של בגין לא יתרום לו מאומה, קהל הבוחרים הפוטנציאלי שלו מימין נשאב לליכוד ולש"ס כי כחלון לא נותן להם את מה שהם ביקשו ממנו ב־2015: "תן לנו את ביבי, רק תעשה אותו קצת יותר חברתי".
למערכת בחירות יש דינמיקה משלה. לפעמים פעולה אחת נכונה יכולה לייצר מומנטום שהופך את המפלגה שלך לטרנד. קשה לומר אם כחלון עוד מסוגל לתקן, אבל הפעולה היחידה שיכולה להכניס אותו גם לכנסת הבאה היא הצהרה ברורה שהוא שייך למחנה "ביבי" ושהוא יישב עם ראש הממשלה בכל תרחיש.
כחלון מבין שקהל הבוחרים שעדיין נותר נאמן לו הוא קהל ימני, לכן הוא גם אמור להבין שאם הוא לא יברח אל מעל לאחוז החסימה באופן מובהק, יגיע השלב של "שתיית המנדטים" – נתניהו יפנה לקהל הבוחרים של המפלגות הקטנות ויבהיר שוב ושוב שהצבעה למפלגת ימין שלא תעבור את אחוז החסימה כמוה כהצבעה למפלגת שמאל, וסביר להניח שבמקרה הזה חלק ניכר מאלה שמצהירים היום שיצביעו לכולנו בבחירות הבאות, יעברו לליכוד כחלק מכדור שלג שיכול להפוך את יום הבחירות ליום עצוב במיוחד עבור אחד משרי האוצר החברתיים ביותר שהיו כאן.