בשנתיים האחרונות התעמקתי בחקר היהודים של ישראל. אולי בגלל זה אני מוצא את עצמי לאחרונה חושב דווקא על הערבים. מי שלא נכללו במחקר. מערכת הבחירות היא בוודאי לא זמן קל לערבי ישראלי, השומע את מנהיגי מדינתו מזהירים מפניו, מסתייגים ממנו, מאשימים את יריביהם שיחברו אליו. קשה להיות מיעוט, וקשה עוד יותר להיות מיעוט לעומתי. קשה להיות ערבי בישראל. יהודי שלבו לא אטום צריך לזכור את זה.
שאלת הערבים והפוליטיקה מורכבת. כדי לדבר עליה ברצינות, צריך לשקול את חובת הרוב ואת חובת המיעוט. את אחריות הרוב – לקרב, להקל, לאזן. את אחריות המיעוט – להשתתף, להתקרב, להיזהר. בעניינים מסוימים, נדמה שישראל משתפרת ביחסה לערבים. יש מודעות לצורך בתקציבים, יש רצון לקדם מקצועית וכלכלית. כן, גם בממשלות נתניהו ניכר רצון כזה. אלא שבצדו גם רתיעה מובנת, וציניות פוליטית מסוכנת. הרתיעה מפני מי שרוצים מעמד בזירה הלאומית, מבלי לקבל את האתוס הלאומי. האינסטינקט להשתמש במיעוט, בזר, כשעיר לעזאזל שירוסק על מדרון הקמפיין.
טוב היה לכולם אם הערבים היו נוהרים לקלפיות. טוב היה לכולם אם היו נוהרים אליהן, כדי לבחור מנהיגים שישתתפו בשלטון, ייקחו אחריות על המרחב המשותף, יעסקו קצת פחות בפרובוקציות וקצת יותר בדאגה לכלל הישראלי. נסו להיזכר ביעקב ליצמן, כשעוד היה פופולרי, ושיפר את תדמיתם של הפוליטיקאים החרדים כמי שמוכנים לעסוק בכלל ישראל ולא רק באינטרס הצר של המגזר שלהם. עכשיו דמיינו את השר אחמד טיבי, נאמר, שר השיכון, המציל את ישראל ממשבר הדיור. תחשבו מה מהלך כזה יעשה לטיבי. תחשבו מה מהלך כזה יעשה לפוליטיקה הישראלית, לחברה הישראלית.
ספק אם טיבי רוצה לקחת על עצמו תפקיד כזה. הוא יחייב אותו לבנות לא רק לערבים בגליל, אלא גם ליהודים בשומרון. חבל. אולי שר התחבורה? אבל יש גם כבישים שנויים במחלוקת. אולי שר המדע? הוא רופא. אולי שר הבריאות, במקום ליצמן שכבר אינו פופולרי? יהיה נחמד, מרענן, לראות את טיבי מכהן כשר הבריאות בממשלת נתניהו. שיבוא עם הצעה שקשה לסרב לה: אצבעות הערבים תמורת תפקידים, תקציבים, השתתפות בממשלה. שיבוא ויציע: אני אתקן את מה שדורש תיקון במחלקות הפנימיות.
נוח לכולם ורע לכולם לוותר מראש על האפשרות הזאת. מי צריך את הדילמות, את הפשרות, את ההתפתלויות. רע לכולם לוותר מראש על האפשרות הזאת. לרוב ולמיעוט כדאי שהמיעוט ישתלב בהצלחה במשחק החברתי והפוליטי, והערבים, כרגע, מחוץ למשחק הפוליטי. אי אפשר להישען על קולותיהם – כי זה לא לגיטימי. אי אפשר לצרף אותם לממשלה – כי הם לא רוצים. בעצם, לא לגמרי ברור למה הם מתמודדים לכנסת אם אין להם כוונה להשתתף במשחק. מה הטעם באצבעות שאין להן שימוש. מה הטעם בנבחרים שוויתרו על הכוח להשפיע.
אפשר להבין מדוע קשה לערבים להצטרף ולהשתתף. יש את העניין הזה עם הכיבוש, הפלסטינים, הקונפליקט. אפשר להבין, אבל ראוי להזהיר: העניין הזה הוא עניין ארוך טווח. ספק אם יבוא לו פתרון בקרוב. כלומר, ערביי ישראל לא סתם מוותרים על השפעה, הם מוותרים על השפעה היום, מחר ומחרתיים. הם מוותרים על השפעה לפרק זמן בלתי ידוע, אולי ארוך מאוד. הם מתבצרים בעמדת האאוטסיידר. הרוב היהודי מתקשה לעכל את העמדה הזאת. בצדק מתקשה. מנהיגיו, פחות בצדק, מנצלים אותה לרעה, להסתה ושיסוי.
אחריות הרוב היא להימנע מכך. גם אם אין סיכוי לעשות ממשלה עם הערבים, גם אם אין אפשרות להסתמך עליהם בהכרעות מדיניות חשובות – וכרגע אין – לא רצוי להדגיש את זה. לא רצוי להזכיר לערבי הישראלי, השכן שלכם, הרופא, הנהג, העורך הדין, הקופאי, את זרותו. גם לא חכם לעשות זאת. גם לא מנומס לעשות זאת. בעיקר, לא אנושי.