לפני כמה שבועות עברתי לספק טלוויזיה חדש, אחרי שנים אצל ספק קודם. התוצאה המיידית הייתה שפע עצום של סדרות וסרטי קולנוע שטרם ראיתי, ועמדו פתאום לרשותי. זה לא שהספק החדש מציע הרבה יותר, הוא פשוט אחר. התחושה הראשונית הייתה של ילד בחנות ממתקים, שמותר לו לקחת מכל הבא ליד. אבל בתוך זמן קצר היא התחלפה בבלבול, שעד מהרה הוסב לתסכול. איך אני מסוגל בכלל להחליט במה לצפות, במסגרת הזמן הפנוי שממילא אין לי, כשההיצע הוא כמעט אינסופי? ועוד לא הזכרתי את המינוי שלי לנטפליקס, שמרחף כל הזמן ממעל.



כשיש כל כך הרבה אפשרויות וכל כך מעט זמן, הבחירה במה לצפות נהיית כמעט גורלית. אוקיי, לא גורלית כמו בחירת עיסוק או בן זוג, ועדיין. ואז, אם אתה נסחף לתוך צפייה בסדרה, ומגלה באזור פרק 7–8 שאיבדת עניין, אתה חש ששעות ארוכות ויקרות מפז נגזלו מחייך, בגלל שיקול דעת לקוי. מה שהופך את ההיכרות הראשונית שלך, כלומר הפרק הראשון, כלומר חמש הדקות הראשונות שלו, לקריטית. אם אין קליק מיידי, מזפזפים הלאה. שזה נורא, כמובן, כי חלק גדול מהיצירות הגדולות באמת מצריכות זמן ואורך נשימה, עד שאתה נופל בקסמן.



התוצאה של כל זה היא שבמקום שהצפייה בטלוויזיה תהיה עיסוק מענג, שמצריך ממך מינימום שיקול דעת או אחריות, היא הופכת ממש למקצוע. שאגב, לא כולם מוכשרים בו. תוסיפו לכל זה את הרשימות הבלתי פוסקות של סדרות חדשות, שצצות בכל אתר ועיתון רענן, ותקבלו תחושה מתמדת של fomo. אותה חרדת החמצה שמאפיינת את העידן הנוכחי, שבמסגרתה אתה מפחד לפספס חוויות מהנות שאחרים חווים. ואין, אין שום דרך לחמוק ממנה. כל שיטוט מקרי בפייסבוק יפגיש אתכם עם השאלה הקבועה "סדרות שחייבים לראות?", ולאחריה שובל ארוך של תגובות מנומקות, שמוכיח לכם שראיתם אולי עשירית מיצירות ה"חובה".



ההצפה הזו לא מגיעה רק דרך המסך הקטן. במוזיקה, בייחוד בעידן ספוטיפיי ובניו, אתה יכול להתחבר לכמות אינסופית פשוט של מוזיקה חדשה. ויש גם הרבה יותר מוזיקה כזו, כי הטכנולוגיה הפכה את ההקלטה לנגישה והמונית בהרבה. כך ששוב, אתה טובע באוקיינוס של תוכן, שאין לך שום סיכוי לדגום אותו באופן ראוי. ואותו דבר נכון גם לקולנוע, בייחוד כשאתה יכול לצפות בו דרך המחשב. ואפילו בחינם. הפסוק הקדום "תפסת מרובה לא תפסת" מעולם לא היה אקטואלי יותר.



מעבר לבלבול ולתסכול שהשפע הזה מייצר, וכמובן להחמצות בלתי נמנעות של דברים מצוינים שאובדים בשיטפון, הוא גם מקטין את ההנאה האמיתית מהיצירה. קשה להתעמק באמת במשהו, כשאינספור אלטרנטיבות כבר קורצות מסביב. זוכרים איך התענגנו על כל פרק חדש של "סיינפלד", כי היה לנו שבוע שלם לחכות? וכו'.



אבל כמו שהבטיחו לי בטירונות - אין מניאק שיכול לעצור את הזמן. והקדמה. ולכן, כל הקינה הזו היא לא יותר מהוכחה לעובדת היותי דינוזאור נכחד, שלא מצליח להסתגל לרוח התקופה. לצורך הפרופורציה, אני בוחן את צריכת התרבות של הילדים שלי. הם, שלא חיכו בשנות ה־80 שלושה חודשים עד שיגיע לארץ התקליט החדש של פיטר גבריאל, חפים מכל תסביך של יצירה "חשובה" או "משמעותית", ומתנהלים בתוך השפע האינסופי באופן טבעי ועולץ. היות שמראש אין להם ציפיות לגלות את "הסופרנוס" הבאה, ולכן גם אין להם רגשות אשם על כך שהם מחמיצים אותה, צריכת התרבות שלהם משוחררת ומהנה בהרבה. כל אחד מהם צופה בסדרות ממגוון מפליא של סגנונות וארצות מוצא, ומקשיב למוזיקה מכל הסוגים (שירים, לא אלבומים כמובן). ואולי הכי חשוב - הם משלמים היום הרבה פחות מסים כדי להיחשב כמי שצורכים את התרבות "הנכונה", כי כבר אין כזו יותר. אלוהים, לכמה מוזיקה יומרנית ונפוחה הקשבתי כנער במסגרת המס הזה. שמישהו יחזיר לי את הזמן האבוד, יש סדרה צרפתית חדשה שאני חייב לבדוק. 





על הסכין


ברכות חמות לגיא נתיב על הזכייה באוסקר. אבל העובדה שהוא חי ויוצר בארצות הברית (שזו זכותו המוחלטת, כמובן) מציגה דווקא את הבעייתיות של הקולנוע הישראלי. קולנוע שחלק גדול מהיוצרים הבכירים שלו, כמו נתיב, יוסף סידר, ארי פולמן, שמוליק מעוז ואחרים, בוחרים להפיק את סרטיהם החדשים בחו"ל.



ועוד בעניין האוסקר. כל הקרדיט על הזכייה, ועל הסרט עצמו, הלך לנתיב. זאת אף על פי שהוא כתב את הסרט עם התסריטאי שרון מימון, שהיה גם זה שהגה את הרעיון לסרט. אני לא מאשים את נתיב בגניבת קרדיט, זה פשוט הנוהל האמריקאי שהשתרש גם פה לקרוא לכל סרט "סרטו של" הבמאי. גם אם התסריטאי היה זה שבעצם התחיל הכל.



והנה סדרה שבאמת צריך לראות, גם בתוך המבול הגדול. העונה השלישית של "בלש אמיתי", שמגיעה אחרי עונה ראשונה מיתולוגית ועונה שנייה שנראתה כמו פרודיה, היא מרתקת, מכשפת ופואטית לא פחות מהראשונה. בצירוף בונוס בדמות זוכה האוסקר הטרי מהרשלה עלי, שמגלם את אחד הבלשים והנוכחות שלו פשוט מחשמלת.