שגריר לבנון לשעבר בוושינגטון, ד"ר עבדאללה בוחביב, חתם אתמול אחר הצהריים על ספרו "אמריקה – הערכים והאינטרסים, חצי מאה של מדיניות החוץ במזרח התיכון", במסגרת יריד הספרים בכפר אנטליאס שבהר הלבנון. פרקים נבחרים, הנוגעים גם לישראל, התפרסמו בסוף השבוע בתקשורת הלבנונית, ומתייחסים למדיניות החוץ של ארצות הברית באזור, מתקופתו של ריצ'רד ניקסון ועד ברק אובמה, עם סיכום המציג בקווים כלליים את מדיניותו של דונלד טראמפ.
"אפשר לומר", כותב הדיפלומט בדימוס, "כי המטרות האמריקאיות באזור לא השתנו, אך חלקן נהיו חשובות יותר. גם דרך הטיפול בהן לא השתנתה מאז סיום מלחמת העולם השנייה ועד אירועי 11 בספטמבר. תקופות הנשיאים בוש הבן ואובמה הביאו לשינויים עקרוניים בניסיונות לפתור את המשברים באזור, שהלכו ונהיו יותר מורכבים במאה הזאת. מדיניות החוץ של בוש הבן הייתה הקדמת תרופה למכה ותוקפנית, ואילו מדיניותו של אובמה הייתה רגרסיבית מבחינה צבאית".
הדיפלומט מצטט את דבריו של נשיא צרפת לשעבר ז'אק שיראק, שאמר לנשיא בוש בפסגה בצרפת בתחילת יוני 2004 כי "במזרח התיכון ישנן שתי מדינות שיש להן משטר דמוקרטי; הראשונה ישראל, עם דמוקרטיה חזקה, והשנייה לבנון עם דמוקרטיה חלשה". באותו מפגש קבל שיראק באוזני בוש כי "סוריה כובשת את לבנון ופורסת עשרות אלפי חיילים בכל אדמתה, סוחטת כספים מהכלכלה הלבנונית ומונעת את חיזוק הדמוקרטיה שלה".
שש שנים לפני כן, ב־1998 – כותב הדיפלומט הלבנוני הבכיר - נועד שיראק עם נשיא סוריה חאפז אל־אסד, והדגיש בפניו כי לא יוכל להיות שלום אמיתי באזור ללא סוריה. ב־2002 ביקר נשיא צרפת בלבנון, ואמר בנאומו בפני הפרלמנט כי "סוריה תישאר כאן עד לפתרון סוגיית המזרח התיכון והסוגיה הפלסטינית", והדבר הרגיז לבנונים רבים.
עוד הוא כותב, כי ההתנקשות בחייו של ראש ממשלת לבנון רפיק חרירי ב־3 בספטמבר 2004 היא שפתחה את הדלת בפני יישום החלטת מועצת הביטחון 1559 על נסיגה סורית מכל לבנון ופירוק כל המיליציות שלה – שהמשטר הסורי התנגד לה בחריפות. זאת, בנוסף להפגנת שני מיליון לבנונים נגד הנוכחות הסורית בארץ הארזים.
בספרו מתייחס בוחביב למלחמת לבנון השנייה ולמאמצים הדיפלומטיים שקדמו לה, כולל בקשתו של ראש הממשלה דאז פואד סניורה משרת החוץ האמריקאית קונדוליסה רייס, בפגישה בארבע עיניים, שישראל תיסוג מחוות שבעא כדי לא לתת תירוץ לחיזבאללה לגרור את המדינה למלחמה.
בפרק על יחסי החוץ בתקופת ביל קלינטון, מתמקד השגריר לשעבר ביחסיו עם אל־אסד האב, שעמו נועד הנשיא שלוש פעמים, ובמאמצי קידום שיחות בין סוריה לישראל, שנכשלו עד רגעיו האחרונים של אל־אסד בשל דרישתו לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967. מדובר במחלוקת על מאות מטרים. ביולי 1996 ביקר דניס רוס בדמשק, עם הצעה מצד נתניהו לשוב לשולחן המשא ומתן ללא תנאים מוקדמים, אולם הסורים סירבו ועמדו על כך שהמשא ומתן יתחיל מהנקודה שבה הופסק עם ראש הממשלה המנוח יצחק רבין.
בנוסף, מתייחס הסופר למשא ומתן הישראלי־פלסטיני בקמפ דיוויד, שנכשל לדבריו, מאחר שערפאת סירב לוותר על זכות השיבה, ודרישתו של אהוד ברק לספח 9% מאדמת הגדה המערבית. בוחביב מציין כי המצב הורע עם בחירתו של נתניהו לראשות ממשלת ישראל, במיוחד לאור האופן שבו התייחס לאש"ף ותפיסתו כי הסכמי אוסלו הם שלב בהשמדת ישראל. לאחר שפינה את חברון בלחץ אמריקאי, כותב בוחביב, מעורבותו של קלינטון הובילה לפסגת "וואי ריבר", בו סוכם על נסיגה משטחים בגדה המערבית בתמורה להפסקת פיגועי הטרור ומחיקת פסקת "השמדת ישראל" מהאמנה הלאומית הפלסטינית. קלינטון עצמו ביקר בעזה בדצמבר 1998, לאחר מחיקת הפסקה המתייחסת להשמדת ישראל. ההסכמים הביאו להקדמת הבחירות למאי 1999, וחזרת מפלגת העבודה לשלטון.