בדימונה ביקשו השחקנית והיוצרת נצנת זננך מקונן והבמאי אורי וידיסלבסקי, לבדוק מה זאת תרבות. מקונן, יוצאת אתיופיה, חבשה פאה בלונדינית, לבשה חליפת עסקים, תפסה מיקרופון מאולתר ויצאה למרכז הארץ כדי לערוך ראיונות על מהות התרבות עם פוליטיקאים מובילים (יאיר לפיד, יואב גלנט, משה כחלון ובוז'י הרצוג); כמו גם ראיינה עוברי אורח בדימונה ובתל אביב. כך נולדה דמותה של סבטלנה, כתבת תרבות, עולה מרוסיה שופעת שמחת חיים.

"בתל אביב אנשים אמרו שמבחינתם תרבות זה תיאטרון, קולנוע, קונצרטים, מחול, תערוכות וכדורגל. בעוד שבעולמם של הדימונאים, משמעות המושג תרבות זה להיות מנומסים, מטופחים, ללכת למספרה ועוד. זה מכלול ערכים שונה לגמרי", אומרת מקונן, כוכבת המופע האור־קולי "סבטלנה" שרץ בתיאטרון דימונה, בבימויו של אורי וידיסלבסקי.

סדקים בזהות הישראלית

מתוך שאיפתה להשתלב ולהרגיש שייכת לחברה הישראלית, סבטלנה מזמינה את התושבים לערב תרבות חלומי, תוך שהיא חושפת במונולוג נרגש את סיפורה האישי, כשברקע רצים קטעי וידיאו אותנטיים מתוך אירועים מכוננים בהיסטוריה של מדינת ישראל: בן־גוריון מכריז על המדינה, הר הבית בידינו, כיבוש הכותל ועוד. אלא שבמהלך המונולוג, נבקעים סדקים באישיותה. "מתחת לדמותה של סבטלנה, מבצבצת איילה, הדמות השחורה, האנטי־תזה לשמחה המתפרצת ואהבת החיים של סבטלנה", היא מסבירה. "איילה טוענת שהמציאות אינה ורודה וזוהרת כמו שסבטלנה מתאמצת להציג. כך פורץ מאבק בין שני הנרטיבים. הקול המיינסטרימי הממסדי, מול הקול הזועק, הציני, המדוכא, שסובל מתחושת זרות. עד שסבטלנה הרוסייה מטיחה באיילה האתיופית: 'בלעדיי לא היית מגיעה רחוק. את זקוקה לדמותי, כדי לראיין את מנהיגי המדינה'".

מי אמר מלחמת תרבות ולא קיבל?
"אנחנו מראים במופע שאנחנו חיים בעידן של מלחמת תרבות. מירי רגב אומרת שתרבות היא זהות. אני טוענת שהזהות היא רק הרקע. הגדרת זהותו של אדם, סוגרת אותו מאחורי גדר ומונעת קיום דיאלוג. בעוד שאנחנו, האמנים, שואלים שאלות קיומיות. בלי לפחד".



יש לך ויכוח עם שרת התרבות?
"אני מגיבה לדברים ולמעשים שלה. עודף החקיקה, למשל, מעיד על פחד, הפחד לאבד את הכיסא והשלטון. לצערי, הפחד רק ילך ויגבר, אבל זה לא אומר שהוא ינצח. כמו שאי אפשר לייבש אוקיינוס, כך לא ניתן להגדיר ולחסום את האמנות. האמנות תחיה והאמנים יוסיפו ליצור".

למה הדמות הראשית היא רוסייה ולא אתיופית? יש כאלה שעלולים לחשוד שמדובר בגימיק?
"בבית ספר למשחק, צבע העור לא היווה פקטור בקבלת תפקידים. כשיצאתי מחממת בית הספר, די מהר נתקלתי בתקרת הטייפקסט, ובכל פעם ניסו להכניס אותי למשבצת ה'שחורה האקזוטית'. בהופעה של מוזיקאים בתל אביב, אחד מהם, צעיר ישראלי שחזר מאפריקה, הביא איתו למופע כלים אפריקאיים וניגן עליהם כאילו אין מחר. עם מחיאות הכפיים לביצועיו, חשבתי לעצמי למה בחור אשכנזי מנגן בלי עכבות על כלים אפריקאיים, בעוד שאני, השחורה, לא יכולה לשחק בתפקיד גרמנייה, למשל. לא אגביל את עצמי כשחקנית בגלל צבע עורי. כשהצופים אומרים לי ש'בשלב מסוים, כשאני על הבמה, לא מבחינים בצבע העור, אלא מתמקדים במשחק ובסיפור שאני מביאה', אני יודעת שהנאמנות שלי היא לאמנות".

"חיים יבין של אתיופיה"

סיפור חייה של נצנת (חירות באמהרית) זננך מקונן (30), בהחלט אינו סיפורה של "אתיופית טיפוסית". היא נולדה כנוצרייה באדיס אבבה, והתגיירה בארץ. כשהייתה בת שנתיים עזבה אמה לארצות הברית והותירה מאחור את שתי בנותיה, ביתניה ונצנת עם האב, עיתונאי מוערך באתיופיה. "פאפא היה 'חיים יבין' של אתיופיה, ממש סלב", היא גאה לספר. "הוא היה עיתונאי במדינה שבה חוק הנאמנות היה הרבה יותר נוקשה ממה שקורה פה. עם החלפת השלטון, הוא חש סכנה והחליט לעזוב לישראל, בגלל שורשיו היהודיים. רק אחרי שנתיים אחותי ואני התאחדנו איתו בישראל".

בגיל 18 פגשה לראשונה את האם הנוטשת. "כעס זה רגש חולף", היא אומרת. "חייתי עם תחושת היעדרות של אמא. אני מכבדת וכואבת את החלטתה לעזוב. אבל ההחלטה של הוריי חרצה את גורלי".



אחרי שהשתחררה מתיאטרון צה"ל, שם העלתה הצגת יחיד אוטוביוגרפית בשם "נצנת", נרשמה ללימודי הוראה ובימוי בסמינר הקיבוצים. לפני עשור פרצה במחזמר "היי סקול מיוזיק", שיחקה בסדרות הטלוויזיה "תנוחי", "שולחן לשישה" ו"זגורי אימפריה". בקולנוע הופיעה בסרטים "אפס ביחסי אנוש" ו"אשת השגריר"; כיכבה בפרסומת למילקי; ובעקבות מחאת האתיופים, זכתה להשתתף במערכון של "ארץ נהדרת". לאחרונה שיחקה בסרט "הנשף" של טל גרניט ושרון מימון, שזכה בשלושה פרסי אופיר, בתפקיד טיגיסט, נערה שמחליטה למכור כליה כדי לממן לעצמה ניתוח להגדלת החזה.

לפני שלוש שנים עזבה את תל אביב והתמקמה בדימונה. "אורי (וידסלבסקי), שכבר היה כמה חודשים בתיאטרון דימונה, התקשר כשהייתי בסופר השכונתי והציע לי לעבור לדימונה כדי לשחק בתפקיד השושנה בהצגת הילדים 'הנסיך הקטן'", היא מספרת. "באותה תקופה הרגשתי שאני רוצה לעלות על הבמה, רק כי יש לי מה להגיד. את אורי הכרתי במחזמר 'איש חסיד היה'. הוא קוסם. הוא כמו החלילן מהמלין, שמושך אותך אחריו. נפרדתי מדירת הנזירות שלי בנווה צדק ועברתי לדימונה לדירה ענקית".

התאהבת בדימונה?
"יש בדימונה פן תמים. מצד שני, היא יכולה גם לייאש. כמי שהגיעה מבחוץ, אני מפחדת לשפוט או לבלוט, אבל יש גם התאהבות גדולה. מצאתי פה הזדמנות ליצור ולקיים דיאלוג עם הקהל. גם איתן, בן זוגי, שמוצאו מקולומביה, עבר לדימונה. הכרנו במועדון שבו לימדתי סלסה. בנוסף, כדי ליצור קהילה שנעים לחיות בה, אני מלמדת בהתנדבות יוגה ל־74 מתרגלים. בשבילי זה כמו לשתות מים".

איזה תגובות את מקבלת על "סבטלנה"?
"אנשים מתייחסים להצגה באופן אישי. חלקם מצטטים משפטים מההצגה שדיברו אליהם בעמוד הפייסבוק של התיאטרון. הם אומרים לי, 'את שייכת לברודווי. את לא צריכה להיות פה'. כאילו לדימונה לא מגיע משהו טוב. זה כואב. לפעמים קורה שהקהל מבריז, ולא מגיע להצגה, ואז הירקן שלי אומר לי: 'נצנת, שחררי, לא יבוא קהל, די, בסוף תתייאשי מאיתנו'. אבל אני יודעת שבפעם הבאה יהיה קהל גדול בדימונה או בתל אביב".

בחודש השביעי להריונה, זננך מקונן ממשיכה להריץ את "סבטלנה" וזה לגמרי כבד, כי ברחמה היא נושאת תאומים (או תאומות, חכו ללידה). "אני גדלה עם העוברים בבטני", היא אומרת. "אני כבר לא לבד על הבמה. יחד איתי פועמים עוד שני לבבות. ככל שיתאפשר לי, אמשיך להופיע עם הבטן".

את מצפה לאמהות?
"התפקיד הראשון שרציתי בחיי היה להיות אמא. עם הזמן הפכתי ליותר רציונלית. תהיתי מתי יתאים לי להיות אמא, האם כדאי להרות בשיא הקריירה. באחד הימים, כשיצאתי מהמרפאה אחרי בדיקת הריון, המומה מהידיעה שיש לי תאומים, כמעט נדרסתי. פתאום עברה בי מחשבה שאסור לי להידרס, הבנתי שמעכשיו יש לי אחריות, לא רק על עצמי, אלא על חייהם של שני יצורים שגדלים בתוכי. החלטתי שאני מכירה במחזור ההורמונלי שלי כאישה, מקבלת ומעריכה אותו".

מקונן תפסה מרחק ממחאת יוצאי אתיופיה, כולל גל ההפגנות האחרון, בעקבות רציחתו של יהודה ביאדגה שנורה על ידי שוטר בבת ים. "בקשר לגזענות כלפי האתיופים ובכלל, אני חושבת שהעיסוק בנושא עלול לגרום גם לי לחטוא בזה", היא אומרת. "כלומר להיות כמוהם. כתלמידת תיכון, בערב סיום המסע לפולין, התקיימה שיחה מסכמת עם ניצולת שואה שליוותה את המסע וכך היא אמרה: 'זה בסדר שאתם לא מצליחים להבין מה היה כאן. כדי להבין רוע כזה, אולי אתם צריכים להיות קצת כמוהם'".

ואם ילדייך יסבלו מגזענות?
"זו תהיה הדרך שלהם. לא ידעתי שאני כהת עור, עד שאמרו לי, ואני לא מתכוונת להגיד לילדיי, עד שהם יפגשו בזה. מצפה להם מסע חיים מלא אתגרים מכל הסוגים, ואין לי כוונה לחנך אותם להיות קורבנות". ד

"סבטלנה", הערב ב־20:30, תיאטרון חיפה; 11 במרץ, שני, 20:30; ו־12 במרץ, שלישי, 11:00, תיאטרון חולון