הרוחות סערו בעקבות הודעת היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט על כך שהוא מתנגד לאישור מועמדותו לכנסת של מיכאל בן ארי מעוצמה לישראל. הסערה, כמובן, מוצדקת, כי עד כמה שלא מסכימים עם הדעות של בן ארי לגבי הערבים, אין מקום למנוע ממנו לעמוד לבחירה. אבל השערורייה האמיתית נוגעת דווקא להתנגדות של היועץ לפסילת הרשימות הערביות. והשערורייה הזו לא מושפעת מהחלטת ועדת הבחירות המרכזית לדחות את עמדת היועץ. החומרה עומדת בעינה, מה גם שהיא תשפיע על ההכרעה האמיתית שתתקבל, והיא בבית המשפט העליון. 
 
אף על פי שזוהי העמדה המסורתית של הפרקליטות והעליון בדור האחרון, חשוב להיזכר שלפני עידן אהרן ברק, בפרשת "אל־ארד", הייתה עמדת השופטים בעליון שונה לחלוטין. הם קבעו שאם המדינה תאפשר למפלגות מסוגה של הרשימה המשותפת לרוץ לכנסת, זה ידמה לאדם שעוזר למי שמנסה לרצוח אותו. כלומר, ניסיון התאבדות לאומית.   
 
הנימוק של היועץ מנדלבליט שלא לפסול את הרשימות הערביות הוא שאין במה שהונח בפניו כדי להוות "מסה ראייתית קריטית" מספקת לפסילה. מעניין להבחין שבניגוד לחיפוש ההיפראקטיבי אחר ראיות מצד הפרקליטות נגד פעילי ימין ואפילו נגד בנימין נתניהו, כאן עומד היועץ המשפטי חסר אונים וממתין שמבקשי הפסילה יספקו לו ראיות. ואנחנו חשבנו שהמשטרה והשב"כ הם אלו שחייבים לאסוף ביוזמתם את כל הראיות האפשריות כדי לקבוע עמדה. 
 

אלא שממש לא צריך להיות שרלוק הולמס כדי לגבש "מסה ראייתית קריטית" שתחייב לפסול את כל הרשימות הערביות הנוכחיות ואת מרבית חברי הכנסת שלהן. זה פשוט מה שקובע סעיף 7 א' לחוק יסוד "הכנסת". הנה, על קצה המקלדת, כמה דוגמאות שמוגשות כשירות ליועץ המשפטי הנכבד. 
 
קודם כל חייבים להביא בחשבון את מעללי חברי הכנסת שלא יכהנו בכנסת הבאה, כמו חנין זועבי, ג'מאל זחאלקה, באסל גטאס ואחרים. מי מביניהם שהורשע בסיוע לטרור ומי שרק תמך בטרור ופעל לחיסול המדינה. אבל גם אם נניח להולכים, נגיע למסקנות נחרצות. ניקח למשל את מפלגת בל"ד, שפתחה את הוועידה האחרונה שלה בשירת ההמנון הפלסטיני. אחר כך נשאה ברכות למייסד המיתולוגי עזמי בשארה, המחבל הנמלט, ול"אסיר הפוליטי" גטאס, שהבריח טלפונים למחבלים. אל מול דגלי פלסטין הדגישו החברים שחילופי הנציגים בכנסת לא משנים את עמדות המפלגה, שהוגדרה כ"חלק מהתנועה הלאומית הפלסטינית". 
 
בד בבד, מעל הבמה הבהיר זחאלקה שבנימין נתניהו הוא פושע מלחמה ובני גנץ מתחרה איתו בקיצוניות. ובמקביל נבחר יו"ר חדש ו"מתון": מטאנס שחאדה שמו. והנה גם היו"ר המתון הזה דורש להרוס את מדינת ישראל כמדינה יהודית, בניגוד לחוק הישראלי ומגילת העצמאות. הוא תומך בטרור נגד מה שהוא מגדיר כ"כיבוש" הישראלי ומסביר ש"לאנשים יש זכות להיאבק בכיבוש". כי "אם יש אנשים שחיים בדיכוי, זכותם להיאבק".
 
במסגרת מכון המחקר שלו קידם שחאדה בעבר עלילות שונות נגד ישראל, בין היתר את הטענה שישראל "מנצלת" את השואה על חשבון הפלסטינים ועושה שימוש בילדים פלסטינים כדי למכור נשק בעולם. לבסוף, כדי שלא יהיו אי־הבנות לגבי עמדותיו, העלה שחאדה לרשת תמונה שלו מחובק עם סמיר סרסאווי, מי שהורשע בהשלכת רימוני יד בחיפה וישב 30 שנה בכלא. את סרסאווי, מחבל ערבי ישראלי, הוא מגדיר כ"אסיר פוליטי".
 
ואם עדיין חסרות ראיות ליועץ המשפטי, כדאי שישים לב לחבר הכנסת טלב אבו עראר, שכינה את ישראל "מדינת טרור", ודרש מערבים המשרתים בצבא "לפשוט את המדים ולהצטרף למאבק" נגד המדינה. מומלץ לו גם לעיין בפועלו של ח"כ עבד אל־חכים חאג' יחיא, שהדגיש את התמיכה שלו בטרור הפלסטיני, כשהשתתף במסיבת שחרור מהכלא של מחבל מחמאס. חאג' יחיא גם סירב בכל תוקף לגנות את הפיגועים נגדנו "עד שהכיבוש יסתיים". 
 
וכמובן קיימות עלילות אחמד טיבי, שהיסטוריית ההזדהות והתמיכה שלו בטרור הפלסטיני, לצד ההתנגדות לעצם קיומה של המדינה היהודית, היא רבת שנים ופנים. כמו גם ההזדהות המוחלטת שלו עם יאסר ערפאת, רב־הטבחים.  
 
באמצעים שיש ליועץ המשפטי ברור שהתיק הראייתי שהוא יכול היה לבנות שונה לחלוטין מהרשימה הקצרה הזו. אבל די במה שידוע לנו כדי לקבוע שמדובר במפלגות שבועטות בכללי המשחק של מדינת ישראל, היהודית והדמוקרטית. רשימות שחותרות תחת עצם הקיום שלה, כפי שהגדיר זאת בית המשפט העליון באמצע שנות ה־60, בפרשת "אל־ארד". אלו רשימות שחבריהן מזדהים עם הטרור באופן מפורש או משתמע, כופרים בלגיטימיות של המדינה הציונית וחותרים להרוס אותה. 
 
אילו עוד ראיות צריך כדי למנוע מהאויבים הללו לעשות שימוש בכלים הדמוקרטיים של ישראל כדי לקעקע אותה? ברור שהטענה הראייתית היא לא יותר מתירוץ אומלל שנועד להסתיר השקפת עולם הרסנית של הממסד המשפטי הבכיר, השקפת עולם שמובילה להתאבדות לאומית. 
 
מה שלא נאמר 
 
אנחת רווחה אדירה פרצה ביום רביעי מכל קצות הארץ, כשסוף־סוף שוחרר המצע של כחול לבן. אלא שעיון בניסוחים הטריים זימן הרבה צחוקים, שלא לומר תחושת הונאה. קשה שלא להבחין בהתחייבויות הגורפות שניתנות ללא כל כיסוי. למשל, הוספת 12.5 מיליארד שקל למערכת הבריאות והקמת בתי חולים חדשים בדרום ובצפון. מאיפה תביאו את הכסף בדיוק, אולי אבי ניסנקורן יסכים לקלף מהוועדים החזיריים הגדולים שלו את כל השומנים?   
     
אותה תחושה עולה מהתחום המותח מכל - המצע המדיני, כאן יצא המרצע מהגנץ. שוב ניכר כמה מייק־אפ מרחו כדי לנסות להסוות את האופי האמיתי של מרבית מובילי המפלגה. אבל הקמופלאז' לא מצליח להסתיר את התחושה שמדובר במצע מובהק של מפלגת העבודה, לפני שזו נחטפה בידי מרצ. 
 
אומנם מבטיחים שלא תהיה "התנתקות" שנייה וכל החלטה תובא למשאל עם, אבל במהות מציבים את המשוואות המובהקות של מרכז השמאל הישראלי. לא של מרכז החברה הישראלית. "נעמיק את תהליכי ההיפרדות מהפלסטינים", הם מבטיחים לצד עיצוב "מציאות חדשה אשר תקבע את הרוב היהודי בישראל ואת הזהות היהודית של מדינת ישראל". אלו ססמאות קלאסיות של חסידי חלוקת הארץ.
 
ברור גם מה שלא נאמר ולא מוכחש - תמיכה חדה בהקמת מדינה פלסטינית וברשות הפלסטינית. כאשר גם ההבטחה לחזק את גושי ההתיישבות מחפה על כוונה משתמעת לעקור את כל היישובים שלא נמצאים בגושים - מרבית יישובי יו"ש. ומה הם הגושים - אין פירוט, אבל ברור שהם לא יותר מגוש עציון, אריאל ומעלה אדומים. אז מבטיחים את בקעת הירדן כ"גבול ביטחון" בלי להתחייב שלא לעקור את יישובי הבקעה. ומבטיחים לשמור על ירושלים מאוחדת. זה נשמע מוכר ולא חביב - כמו הבטחות רבין במערכת הבחירות של 1992, ערב אוסלו. 
 
עכשיו, למרות התחכום והתעתוע הוסרו הספקות וברור באיזה צד של המפה נמצאת המפלגה הזו. מה שלא ברור הוא מה עושים שם משה יעלון וצבי האוזר, מי שהתנגדו נחרצות לכל אחד מהרעיונות הללו. הנה עוד הוכחה לכך שגם אנשים טובים עלולים לשקוע ולהיעלם בביצה הרעילה של האמביציה הפוליטית. 
ובכל זאת עולה השאלה מה האלטרנטיבה למפלגה הזו. מה חושבים נפתלי בנט ואיילת שקד ברור לחלוטין, אבל איפה בנימין נתניהו? האם הוא באמת רחוק כל כך מהתפיסות האלו, כי אם כן, הוא חייב להבהיר את זה מיד. במיוחד להתחייב שלא לתת יד למדינה פלסטינית ולעקירה.