בתי הקטנה בת ה־5 היא בעלת אופי רגיש ונעלבת מכל דבר. היא נעלבת מהאחים שלה, ומחליטה לפעמים שהיא מפסיקה להיות חברה של ילדים בגן רק כי היא נפגעה מהם. אני תמיד מדברת איתה על זה בנועם ונותנת לה את מלוא תשומת הלב, אבל באיזשהו שלב התחלתי להתעצבן ואמרתי לה שזה לא בסדר, והיא נעלבה ממני. איך אוכל לחזק אותה ולגרום לה להפסיק להיפגע מכל דבר?


“מדובר בילדה בעלת סף רגשי נמוך יותר, כזו הנוטה להיעלב ולקחת הכל ללב. לדעתי אל תגדירי את האופי של הילדה כאופי רגיש, זה יגרום לך לחשוב שאין לך מה לעשות עם זה. ברגע שזו עובדה מבחינתך, את לא מצליחה לראות שבעזרת עבודה והתמדה דברים יכולים להשתנות. הרי אם תסתכלי על התמונה במלואה, תגלי שמדובר על ילדה בת 5 שהתפקיד שלך כאמא שלה הוא לשנות את סגנון ההתנהגות שלה. עושה רושם שהילדה לקחה על עצמה את תפקיד הנעלבת הסדרתית בעיקר בשל העובדה שהיא מקבלת בזכותו תשומת לב מרובה בגן ובבית. כדי לייצר שינוי ולגרום לה להבין שהיא לא יכולה לשבור את הכלים בכל פעם, את צריכה לפנות אליה ולהגיד לה שאת מאמינה בכוחות שלה, ויודעת שהיא יכולה להתמודד עם כל דבר. כשהיא אומרת לך שהיא נעלבת תגידי לה שאת מבינה ותלכי. אל תפצירי בה לסלוח, אל תנסי להתחנף חלילה ואל תנסי לגרום לה להירגע. תני לה לעשות את זה לבד, ותראי שאחרי כמה פעמים היא תבין שלא משתלם לה להיות הנעלבת”.



אני אם לילד בן 3.5 שלאחרונה נחשף לנושא המוות ומפחד ממנו. הוא חושש למות, חושש שאני אמות ואף חושש להיפרד ממני בגן. כיצד מסבירים לו את הנושא?


“בנך הוא ילד קטן שמתמודד עם נושא שמאוד גדול עליו, והתפקיד המרכזי שלך כאמא שלו הוא לשמור עליו ולנצור בו ביטחון. את לא יכולה לומר לו רק את האמת. אין זה אומר לספק תשובות שקר, אלא תשובות שירגיעו אותו ולא יעוררו אצלו פחדים. גם מבוגרים חווים תחושות קשות כאשר אדם שהיה איננו עוד, אי־הוודאות שההורים משדרים נקלטת אצל הילד והוא נהיה סקרן לנושא. כשבנך יאמר לך ‘אני לא רוצה שתמותי’ ושהוא מפחד למות, השיבי לו ‘קראתי בעיתון שרופאים עובדים היום על תרופה שתגרום לאנשים לחיות ולא למות. אני חושבת שאולי אני לא אמות וגם אתה תחייה לנצח’. ילד ששואל ‘מה קורה כשקופצים מקומה חמישית’ יש לענות לו ‘שוברים יד או רגל’ וחלילה לא לספר לו על המוות, מכיוון שהוא קטן מדי במכדי לעבד את המידע ולהבין אותו. אם יש לכם ילדים מאוד חכמים, התפקיד שלכם הוא לספק מידע על העולם וללמד אותם על העולם, אך במקביל להטמיע בהם ביטחון. היזהרו ממידע ומשיחות יתר שיגרמו להם לחשוש. ילדים צריכים לדעת שהחיים הם נהדרים. יום ויבוא והם יבינו גם את הקשיים של החיים, עד אז תנו להם לשמוח”.



בני בן ה־15 הוא ילד מקסים, אבל בחצי שנה האחרונה הוא כל הזמן עם פרצוף כועס, ואני לא יודעת איך להתנהג איתו. אנחנו מתווכחים הרבה, ואני תוהה למה זה קורה בכלל.
“בגיל ההתבגרות עוברים על הילדים שלנו דברים שלא הם וגם לא אנחנו מבינים. הרי זה לא משהו שלימדו אותנו - לא למדנו על יכולת החשיבה של הילדים ששונה מיכולת החשיבה של המבוגרים - מה שגורם להמון סכסוכים. ההורים והילדים כאילו מדברים בשתי שפות. חוץ מזה, בגיל ההתבגרותיש בלגן פנימי, חלק מהכעס והזעם של המתבגרים מגיעים בגלל השינויים הפיזיולוגיים וההורמונליים שעוברים עליהם - והנערים לא ממש מרוצים ממה שהם רואים בראי. המתבגרים משתנים מבחינה שכלית גם, וזה זורק אותם לכל מיני כיוונים שונים. היכולת הקוגניטיבית שלהם כל כך גדולה בתקופה הזאת ובגלל זה הם מתעניינים פתאום בטבעונות, כתות, דת ופילוסופיה. יש ילדים שמתנצלים על ההתנהגות שלהם, ויש ילדים שלא רוצים לדרוס את כבודם ולכן לא אומרים כלום. אחרי שבנך תוקף אותך הוא מצטער על כך. אולי הוא לא אומר, אבל הוא משתדל. החליטי על מה את מוותרת. לצורך העניין, אם בנך יאמר לך למשל 'את לא נורמלית' - זה קביל, אבל מילים כמו 'מפגרת' – תדגישי שזה לא בבית ספרך. בנוסף, את יכולה לוותר לו אם יטרוק את הדלת, אבל תכעסי אם יתעלל באחותו. יש דברים שלא תוותרי עליהם".