עברו כמה שנים מאז היום בו הגעתי למקלט לנשים מוכות עם שלושת ילדי הקטנים – חסרת כוחות וקהת רגשות למעט פחד עמוק. את המקלט הפעילה עמותת בת מלך, והצוות הנהדר ביקש לעזור לי, אך אני לא זיהיתי את עצמי באותם ימים, ורק כעבור חודש, כשהביטחון העצמי שב אלי, העזתי לקבל את עזרתם.



באותה תקופה התחלתי להתאמן בחדר כושר מיוחד לנשים. הגעתי לשם שלוש פעמים בשבוע והאימון עשה את שלו גם לגוף וגם למצב הרוח. כשסיפרו לי על תחרות המרתון בירושלים זה נשמע לי כמו רעיון טוב והתחלתי להתאמן בריצה. שבוע לפני המרתון נרשמתי לריצת 5 קילומטרים, הלחץ לקראת התחרות גבר אך המקלט כולו עמד מאחורי, עודד אותי ונתן בי כוח.



ערב לפני המרתון אכלתי ארוחה מזינה והלכתי לישון מוקדם כדי שאצליח להחזיק מעמד. בחמש בבוקר כבר התעוררתי, התחרות החלה בשש וחצי ולפני עוד הייתה נסיעה ארוכה. רגע לפני שיצאתי לדרך הצוות היקר חיבק אותי וחיזק אותי, ואומנם זה בסך הכול תחרות ריצה ובכל אני כל כך התרגשתי. כשעמדתי בקו הזינוק גיליתי כי אורלי, אחת מחברותי הטובות, החליטה להצטרף אלי לריצה. הספקנו עוד להצטלם ולשלוח את התמונה לחברות העמותה וכבר נשמע הצלצול המכריז על תחילת התחרות, ספירה לאחור – שלוש, שתיים, אחת... ויצאנו לדרך.



והנה אני רצה בכל הכוח, המוזיקה באוזניות מלווה אותה והמחשבות לא פוסקות "אל תעצרי, תחזיקי מעמד". מרחוק נגלה לו דגל הסיום ובקהל אני מבחינה באחת מחברות הצוות של העמותה שמעודדת אותי "יאללה! עד הסוף!" וכבר אני חוצה את קו הסיום והדמעות מתחילות לצאת, דמעות של גאווה, באיזשהו מקום כנראה לא האמנתי שאני אצליח אבל עשיתי זאת, אני כל כך מרוצה מעצמי ואפילו קיבלתי מדליה, כנראה שזה מגיע לי.



אחרי המרוץ הלכתי לשתות ולנוח, ואורלי שהצטרפה אלי ספרה לי דבר בלתי יאמן, "את רואה את כל אלו?" שאלה והצביעה על הרצים שמתכוננים למקצה הבא, מקצה 10 ק"מ, "כל אלו הולכים לרוץ בשבילנו". מסתבר כי כל אחד ממשתתפי המרתון תורמים לעמותת בת מלך. החלטתי שאם הם ירוצו בשבילנו גם אני אצטרף אליהם, ארוץ כמה שאוכל. ושוב אני עומדת בקו הזינוק, שוב אותו צלצול נשמע ואני יוצאת לדרך. רצתי בכל הכוח, היה לי קשה כל כך, אבל המוטיבציה שלי הייתה בשמיים, רצתי את כל הדרך – 10 קילומטרים! לא נותר לי אלא להודות לבורא עולם על שנתן לי את הכוח הבלתי יאמן הזה.



כשחזרתי למקלט הרגליים שלי כל כך כאבו שלא יכולתי לשבת, אבל המבט הגאה שהיה לילדים שלי בעיניים היה שווה מיליון כאבים. שלושה שבועות אחר כך כבר התחלתי לחזור לחיים ויצאתי מהמקלט בכוחות חדשים.



בשישי הקרוב יתקיים מרתון ירושלים, ולכם/ן יש הזדמנות גם לתרום על הדרך. אם אתם רוצים להצטרף למאמץ היכנסו לקישור הזה.