כמעט בהבל פה נולדו פתע 500 משרות לאזרחים ירדנים. זה קרה ביום חמישי שעבר, בטקס צנוע שהתקיים הרחק מהעין בבית מלון בעקבה. פקידים רשמיים של ממשלת ירדן ועמיתיהם הישראלים חתמו על הרחבה של ההסכם להעסקת פועלים ירדנים בבתי המלון באילת. במקום 1,500, בקרוב יוכלו לעבוד בעיר 2,000. מדי בוקר הם ייכנסו לאילת דרך מעבר ואדי ערבה, ולעת ערב ישובו לארצם. המפעל הזה אינו מסתכם ב־2,000 ידיים עובדות. הוא הוליד מערך הסעות עבורם בעקבה ושירותי לינה, והוא מכניס לקופת הממלכה מיליוני דינרים בשנה.
השלום עם ירדן, שהשנה ימלאו לו 25 שנה, מלא סתירות וניגודים. מצד אחד שיתוף פעולה מודיעיני הדוק, הרחק מהעין, נגד כל אויב שאפשר להעלות על הדעת. מצד שני, מתח נפיץ וחשדנות הולכת ומחריפה. בשעות שבהן נולדו מאות משרות בעקבה, הרחק משם, ברבת עמון, נחת מאיר בן־שבת, ראש המועצה לביטחון לאומי. יחד עם ראשי מערכת הביטחון בירדן ניסה שליחו הקרוב של נתניהו למצוא פתרון לבעיית שער הרחמים. הוא חזר לירושלים עוד באותו יום, ללא סיכומים. הרחק משם, בארץ השאנטי לחוף הים האדום, חייכו מלונאים בשביעות רצון. בצד הירדני של הגבול נאבקו סוכנויות ההשמה באלפי פניות של צעירים המבקשים לעבוד באילת.
באמצע הדרך בין אילת לרבת עמון שוכן היישוב באר צופר. אי־שם בשלהי שנות ה־70 התנחלו חקלאים באדמות ירדניות פוריות השוכנות בקרבת המושב, למרגלות הרי אדום. חלפו השנים, והסכם שלום נחתם בין המדינות. מובלעת צופר, ביחד עם אי השלום בנהריים, חזרו לחיק ירדן. כמחווה לחקלאים, הסכים המלך חוסיין לאפשר להם לעבד את אדמותיהם. הסידור נקצב לרבע מאה בלבד, ושימח את החקלאים. צופר מתקיים מן השטחים האלה. 1,100 דונמים של אדמה טובה ופורייה, 30 משפחות, וייצוא של יבול במיליוני דולרים למדינות העולם ולשוק הישראלי.
באוקטובר האחרון החליט המלך לא להאריך את משך ההסדר, והנחית על צופר את המשבר החריף בתולדותיו. זמן קצר אחרי פסח צריכים החקלאים להתחיל להכשיר את הקרקע לעונה הבאה. הכשרה עולה אלפי דולרים לדונם אחד. בעוד חצי שנה עליהם להתפנות. נסו לתאר זאת לעצמכם. חקלאי אינו יודע אם האדמות שאליהן הוא יוצא היום יהיו שלו גם מחר.
פתאום נולד סמל
כמה ימים אחרי הודעת המלך כתבתי כאן באריכות על האווירה שהביאה אותו לנקות את צופר ונהריים מישראלים. לחצים כבדים של דעת קהל, שבהם הוא מתקשה לעמוד כבעבר, ויחס מזלזל של ישראל בזירה הפומבית, דחפו אותו לעשות את הזובור. מאז, ראו זה פלא, רוחשת כלפיו ירושלים יחס מכבד יותר. יושבי קרנות בישראל קראו להפסיק להזרים לו את המים. אבל מה לעשות, והמים שאנחנו נותנים הם התחייבות משפטית בהסכם השלום, ואילו בהשיבו את צופר ונהריים לידיו, הוא אינו מפר דבר. הסעיף הנוגע להם מראש נקבע ל־25 שנה.
ההחלטה ההיא לא באה בהפתעה. פקידים ירדנים הזהירו את ישראל שנה ויותר מראש, כי זה מה שיעשו. הקש ששבר את גב הגמל היה מפעל ההתפלה. שני הצדדים חתמו לפני ארבע שנים על הסכם עקרונות להקמת מתקן התפלה בעקבה. הוחלט כי 35 מיליון קוב יישאבו מדי שנה, ויוזרמו לחקלאי הערבה בישראל. התמלחת תושלך לים המלח. בתמורה למים הללו, תזרים ישראל לירדנים אותה כמות בצינור ההולכה בצפון הארץ, וכך תחסוך להם את הקמת הצינור מעקבה לרבת עמון.
זמן קצר אחרי החתימה, החליטה ממשלת ישראל להקפיא את המיזם בנימוק שאינו כלכלי. כל תחינות הירדנים להניעו נפלו על אוזניים ערלות. בתווך קרתה סדרה של מאורעות שביישה את המלך, בראשם קבלת הפנים הלבבית שלה זכה המאבטח זיו מויאל מידי ראש הממשלה נתניהו. עמאן הרגישה כי ירושלים מצפצפת עליה. מעטים הקלפים היעילים שבידיה כדי ללחוץ בחזרה. והנה, באה העת להכריע על צופר ונהריים.
"אלע'מר ואלבאקורה (שמות צופר ונהריים בערבית) הפכו לסמל אצלנו", אמר לי השבוע גורם ירדני הבקי היטב בפרטים. סמל? בחיאתכ? אני מכיר את השיח המדיני בין רבת עמון לירושלים כמעט מראשיתו באמצע שנות ה־90. מעולם לא הזכיר הארמון את שתי המובלעות בהקשר פטריוטי משולהב. עד שבא הרחוב ודחק אותו אל הקיר.
לפי כל הסימנים מרבת עמון, לירדנים אין כוונה לחזור בהם. המלך ואנשיו חישקו את עצמם בהצהרות פטריוטיות על שתי המובלעות, שמהן יתקשה לסגת. אולי יסכימו להותירן תמורת דמי שכירות, וכך יצדיקו את המהלך. אולי יסרבו. עכשיו שהישראלים יזיעו. היחסים בין ירדן לישראל הם מבנה נטול מעלית. כדי לטפס לקומה השלישית, חובה לעבור בקומה השנייה. להסדר בצופר ובנהריים יש סיכוי כלשהו, רק אם סוגיית שער הרחמים תבוא על פתרונה, ובתקווה שלא תיוולד בעיה חדשה. מעבר לפינה מחכה פסח, שמדי שנה מסעיר את הרוחות בהר הבית.
עמק נהריים, צילום: יעקב לדרמן, פלאש 90
תמריץ למתנגדי ישראל
ישראל, שחותרת שנים לקשור את מדינות ערב אליה בכל דרך אפשרית, שמחזרת אחרי ריאד, קהיר ואבו דאבי כדי לקבל בדל חיבוק, מתגלה כאן בתפארת חולשתה. לא שהציעה התקרבות למדינה ערבית וסורבה. יותר גרוע. הייתה בידה סוכרייה, והיא נלקחה ממנה בעודה מנמנמת לאור היום.
צופר ונהריים אינם בדל חיבוק או מחווה למצלמות. הם ביטויים של רצון טוב במקום שבו הרצון הטוב הולך ומתמעט. חשיבותם גדולה מסך חלקיהם. לקיחתם מידי הישראלים היא מדליה על חזם של סרבני השלום בממלכה. עם התמריץ הזה הם ימשיכו ללחוץ על המלך. מעבר לפינה כבר מחכה סוגיית הגז. עוד לפני שהכריז על החלטתו בנוגע למובלעות, נאלץ עבדאללה השני להדוף דעת קהל עוינת שתובעת ממנו לבטל את ההסכם לרכישת גז ישראלי. עבור ישראל, כמויות הגז האלה בטלות בשישים. חשיבותן בכך שהן כורכות את ירדן אליה. אם יום אחד יקום שם משטר עוין, הוא יתקשה לנשוך את היד שמאכילה אותו.
מכר ותיק, בחור רציני ובקי היטב בעניינים המדיניים, גילה לי באחרונה את דעתו על המלך. מוטב שייפול, אמר, רק כך תזורז הקמתה של המדינה הפלסטינית. בשטחו, כמובן. היו לו טיעונים רציונליים בזכות הרעיון. אני חושב שגם רמז, כי ישראל צריכה לעזור לעבדאללה לסיים את תפקידו. לי זה נשמע מסוכן. מרגע שיפנה המשטר את כיסאו ועד שתקום שם המדינה הפלסטינית, אם בכלל, נקבל דאע"ש בגבולנו הארוך ביותר. במקום מדינה פלסטינית ברבת עמון, תהיה פה אינתיפאדה בשתי גדות הירדן. בזו שלנו, ובזו גם כן.
אלא שהאופציה הירדנית הולכת ורוכשת השפעה בחוגים פוליטיים מצדה הימני של המפה, שאינם נחשבים עוד שוליים. אפשר להבין מדוע. זה מוצא אידיאלי לבעיית ההתנחלויות. הוא יפחית דרמטית את הלחץ הבינלאומי והפלסטיני על ההתיישבות ביהודה ושומרון, ולמעשה יעניק לה ניצחון סופי. הוא אומנם אוטופי, אבל לא הייתי מעז להתנבא כי אין לו סיכוי. יופיו של העתיד, שהוא מפתיע.
במה זה קשור לצופר ונהריים? ההחלטה של המלך לנכס לידיו את המובלעות התקבלה ברווחה לא רק ברחוב הירדני. גם חסידי האופציה הירדנית בישראל חייכו תחת שפמם בשביעות רצון של "אמרנו לכם". הם לא אוהבים אותו ורוצים שילך. אבל אם אתמול הם היו שוליים, והיום קצת פחות, מחר יהיו להם נציגים במוקדי קבלת ההחלטות.
