יותר מחמש שנים חלפו מאז מותו בגיל 65 של השחקן והקומיקאי ספי ריבלין, שבמהלכן עברה משפחתו מ"חיים באקסטרים" איתו ל"חיים רגילים ואפורים" בלעדיו. "לא קל להסתגל לחיים האלה", אומרת בתו הבכורה שרון ריבלין אחאי. "בארוחות המשפחתיות, אם אני לא משתינה מצחוק, זה לא אותו דבר", מוסיפה אחותה, סיון ריבלין כהן.



רגע לפני שהן ממריאות עם האם רינה והאחות השלישית זוהר לבקר את האח הצעיר אלון, שלומד תיאטרון בברלין, הצטופפו שתי הבנות הגדולות לספר על האב הכי מצחיק שהיה להן. "כולם רצו חלק מספי ריבלין, ובשבילי הוא היה אבא שלי", אומרת סיון.



"בילדות לא יכולנו לבלות איתו במקומות הומי אדם. כמו כל הילדים חלמנו לצאת לפיקניק משפחתי, לנסוע לאילת או ללכת לשפת הים", משחזרת שרון. "פעם אחת העזנו ויצאנו כל המשפחה עם אבא לפיקניק, שזכור כטראומה. מצאנו את עצמנו מסתתרות מאחורי עץ, בשעה שכל מי שהיה באזור התנפל עליו. אנשים רצו לגעת בו. הוא היה בערך אחד מחמישה סלבס שהיו אז בארץ".


שרון ריבלין אחאי, סיון ריבלין כהן, בנותיו של ספי ריבלין. צלם: אריאל בשור
שרון ריבלין אחאי, סיון ריבלין כהן, בנותיו של ספי ריבלין. צלם: אריאל בשור


תמיד היה מצחיק איתו?
סיון: "מצחיק? זה היה טירוף. אף פעם לא יכולנו לדעת מתי זה יגיע. שאלנו את עצמנו האם ללגום מהמשקה, כי איתו זה היה צחוק עד דמעות, מיץ מהאף ופיפי. אם נגיד רציתי להתמסר למצב רוח רע אבל ראיתי את המכונית שלו בחניה, ידעתי שהזכות להיות מבואסת נגזלת ממני".

שרון: "מבחינתו, כל סיטואציה הייתה בעלת פוטנציאל להפוך למערכון היסטרי. הוא הצליח להצחיק תינוק בוכה בן שבועיים, שבתוך שניות עבר לצחוק מתגלגל. גם בתקופת האשפוז בבוסטון החדר שלו היה תיאטרון. הוא לא הסכים שירדימו אותו לפני ניתוח עד שהצחיק את כולם. הוא שר לאחיות והצחיק את הרופאים, ולפעמים זה היה ממש מסוכן".

הנכדים של פיסטוק

ספי ריבלין, כמו שאתם מבינים, לא היה אבא שעושה בושות. במסיבות סיום ובימי ההולדת של ילדיו, היה גונב את ההצגה ומגיע הישר מהופעה, ממש ברגע האחרון. "הוא היה מזנק לבמה, מחקה בפנטומימה את ההורים המצלמים ואת הילדים, וכולם היו נקרעים מצחוק", נזכרת סיון.

והיה אם אחד מילדיו החסיר או איחר לבית הספר, פתק מאבא ספי עשה את העבודה. "אם המורות שמרו את הפתקים שלו, יש להן חומר לספר שהקוראים בו לא יפסיקו לצחוק", מספרת שרון. "למורה של סיון הוא כתב: 'סיון נעדרה מהלימודים בגלל שבחצר הבית שלנו נחתה אתמול חללית'. עם פתק כזה, מי יכעס על הילדה?".

"הוא המיס לבבות" היא אומרת, אבל לא שוכחת שהיה קפדן בשעת מנוחת הצהריים לקראת ההופעה בערב. "עד היום אנחנו הולכות על קצות האצבעות, גם כשאנחנו לבד בבית, ואם מישהו העז להתקשר בין 2 ל־4, הוא היה בן אדם מחוק מבחינתו".

ריבלין נפטר מסרטן הגרון ב־3 בדצמבר 2013. "אבא בחר את בחירתו שנים רבות לפני שאובחנו אצלו תאים טרום־סרטניים", מספרת שרון. "הרופאים הציעו לו לכרות את מיתרי הקול. אבל הוא לא הסכים, וגילה כי בבוסטון קיים טיפול חדשני בלייזר במיתרי הקול. הוא התמודד באומץ עם המחלה, המשיך לחייך ולהצחיק אותנו, וכשלא יכול היה לדבר, עשה זאת בהתכתבות. הוא אמר שאינו פוחד מהמוות. הוא נפרד מהעולם שלם וגאה במה שעשה בחייו".

הוא ייזכר לנצח כפיסטוק, התימהוני החביב מ"רגע עם דודלי" ומ"הבית של פיסטוק", תוכניות הילדים המיתולוגיות משנות ה־70, שבהן נחת לאחר קריירה טלוויזיונית ב"ניקוי ראש". "אנחנו ממשיכות לצפות בתוכניות האלה עם הילדים שלנו, הנכדים של ספי", אומרת סיון.

ספי ריבלין בתוכנית טלוויזיה. צלם : שידורי קשת
ספי ריבלין בתוכנית טלוויזיה. צלם : שידורי קשת


"אני זוכרת את הגננת שלי מושיבה את הילדים מול הטלוויזיה בעוד שחיה, עוזרת הגננת החרדית, עומדת מאחורי מבנה הגן ומחזיקה את האנטנה, כדי שלא יהיה שלג על המסך כשמשדרים את 'רגע עם דודלי'. בעלי, שעלה מארצות הברית בגיל 8, לא יכול להבין מה היה פיסטוק בחייהם של ילדי התקופה", אומרת שרון.

פיסטוק היה אהוב גם על הילדים הפלסטינים, כך גילתה שרון, סא"ל (במיל'), בתקופת שירותה כשופטת צבאית בשטחים. "כשעורכי דין פלסטינים מחברון ראו את התמונות של אבא במשרדי בממשל, הם סיפרו בהתלהבות שכילדים גם הם לא החמיצו אף תוכנית עם פיסטוק", היא נזכרת. "זה היה משעשע לגלות את המאחד בהומור ובצחוק".

"אבא היה שחקן וקומיקאי, אבל בראש ובראשונה הוא היה מספר סיפורים שאין כדוגמתו", מעידה שרון, "דרך הסיפורים הוא החיה את ילדותו, את הוריו ואת האיכרים הזקנים במושב, תיאר אותם בצורה מצחיקה ומכמירת לב כאחד. על אבא שלו סיפר שהיה חקלאי כושל, אבל מלא אהבה לטבע ולארץ ישראל".



ריבלין היה ידוע גם באהבתו לכדורגל. הילד שגדל בבית רוויזיוניסטי שבסלון שלו הייתה תלויה תמונה גדולה של זאב ז'בוטינסקי, היה שמאלי קיצוני בקבוצות הילדים והנוער של הפועל ראשון לציון ואוהד שרוף של בית"ר ירושלים. "סבא הלך לכל המשחקים, למעט משחקים של הפועל ראשון לציון נגד בית"ר. ואז כולם היו מתנחמים ואומרים: 'העיקר שיהיה תיקו'", נזכרת סיון.

באחד הימים נקלעו האב ליפא ובנו ספי למשחק כדורגל שהסתיים בקטטה אלימה בין האוהדים. שניהם חטפו מכות רצח. "בדרך הביתה, סבא, שהיה אדום ונפוח מהמכות, אמר לספי: 'בוא לא נספר לאמא מה קרה'", צוחקות השתיים.

עם ריבלין, בהפועל ראשון לציון בעט בכדור גם שכנו וחברו הזמר יגאל בשן. "אבא היה מקניט את יגאל ואומר 'כשאני הייתי בבוגרים ואתה בצעירים...', ויגאל היה משיב לו בהקטנה: 'שכחתי שאתה גדול ממני, למרות שהיינו באותה כיתה'", מספרת שרון. לימים כיכבו שניהם בתוכנית המצליחה 'הופה היי'".

כמו שני משוגעים

ריבלין אחאי (44), נשואה ואם לארבעה, השתחררה בדרגת סא"ל משירות קבע בתום 21 שנים כשופטת צבאית. "לא לכל אחד יש בת שהיא סא"ל", כתב לה אביה בברכה לרגל קבלת הדרגה. בימים אלה היא מחכה למינוי שלה כשופטת נוער.

כהן ריבלין (42), נשואה ואם לארבעה, היא גננת בהכשרתה. שתי האחיות גרות בשכנות וחולקות חצר משותפת, שעל אדמתה מתנשאים ארבעת הדקלים שנטע לפני יותר מ־100 שנים סבא רבא שלהן. שרון מתגוררת בבית ילדותה וסיון בבית הסבים, בית ילדותו של ספי. אלון, לומד כאמור משחק בברלין, ואילו זוהר, האחות השלישית, הרחיקה עד רעננה, שם היא מתגוררת עם בת הזוג שלה, אפרת. לזוג שלושה ילדים. "אבא קיבל אותה. בסוף הוא התרגל למצב הזה והכל נהיה פשוט יותר", משתפת סיון.

על השחקנית עדי זינו, בתה של אפי בן ישראל ("פרפר נחמד") שטענה בתקשורת מיד לאחר פטירתו של ספי כי היא בתו מחוץ לנישואים, האחיות מסרבות מראש להתייחס.

על החברים של ספי דווקא יש להן לא מעט סיפורים. "לאבא היו המון חברים, אבל חברות בלב ובנפש הייתה לו עם ארבעה: אילן רונן, ששון גבאי וציפי שביט, שליוו אותו עד יומו האחרון, ועו"ד רפי גבע, חברו הקרוב ביותר מילדותם. הם היו כמו אחים. אבא נהג לומר שיש לו הורים רוסים והורים טריפוליטאים", מספרת סיון.



החברות עם שביט, לדבריהן, הייתה חברות של שני מטורפים עם אנרגיות שאינן נגמרות. "לקראת שיחה עם ציפי, אבא היה מתארגן כאילו הוא יוצא למסע של חמישה ימים, עם אוכל, שתייה, בטריות. הם דיברו ודיברו והימים חלפו, השערות הלבינו", צוחקת שרון.

את רונן וגבאי הכיר בבית צבי. "עם גבאי ושולה חן הייתה לאבא פינה ב'זהו זה', הזכורה בזכות המשפט של אבא לשולה המזכירה: 'עזבי הכל ורשמי הפרטים'", משחזרת סיון.

ראשית הקריירה של רונן, גבאי וריבלין הייתה בחאן הירושלמי. בהצגה "עיר אחת", שהועלתה בחאן זמן קצר לאחר איחוד ירושלים, שיחק ריבלין בתפקיד סטודנט חתרני המוחה נגד איחוד העיר. "אבא, שהיה איש ארץ ישראל השלמה, לא היה שלם עם התפקיד והתקשר לקבל אישור מאמו, שהייתה דמות מאוד משמעותית בחייו. היא אמרה לו שהוא מחויב לעלות לבמה", מספרת שרון.

ההצגה עוררה סערת רוחות וירדה כעבור זמן קצר. "בסופה של ההצגה המתינו לאבא ביציאה מהחאן רובי ריבלין ואחיו לייזי, שהתרו בו: 'או שתעזוב את ההצגה, או שתעזוב את המשפחה'. אני לא יודעת אם כבוד הנשיא ייאשר את הסיפור הזה", אומרת שרון.

הקריירה של ריבלין שזורה באינספור דמויות נוגעות ומצחיקות. מלבד "ניקוי ראש" ו"רגע עם דודלי" הוא השתתף בתוכניות הטלוויזיה "ספי", "מוצ"ש", "איצ'ה" ועוד, הופיע על בימות התיאטרון, שיחק בסרטי קולנוע ("השוער בלול התרנגולות", "השיגעון הגדול", "הסודות" ועוד), כיכב בפסטיגלים ובפרסומות. ההומור שלו היה עממי ופרוע, שנגע בכולם אך מעולם לא היה פוגעני.

"אבא היה מוכשר בכל מה שעשה. אבל יותר מכל הוא רצה לחזור לגלם תפקידים רציניים בתיאטרון. הוא לא מיצה את אהבתו הראשונית והגדולה לתיאטרון", מגלה סיון.

ריבלין גייס את ההומור שלו גם לעשייתו הפוליטית, כשהשתתף פעמיים בתשדירי הבחירות של הליכוד. בפעם הראשונה בבחירות המהפך ב־1977 (סיון: "כשנולדתי הבאתי את המהפך"), וב־1984 כשהנחה את תשדירי הליכוד מול תשדירי הגשש החיוור, שייצגו את המערך. המשפט "כן ולא, זה ברור" מתשדירי הבחירות, המגחיך את שמעון פרס, הפך לקאלט במשפחת ריבלין. בשנת 2008 נבחר ריבלין למועצת העיר ראשון לציון, ובהמשך שימש כיועץ לראש העירייה בענייני תרבות.



"אבא היה אהוב ומוערך על ידי הציבור, אבל הברנז'ה החרימה אותו בגלל מעורבותו הפוליטית", טוענת סיון. "זה היה יותר ממרמור. היו תקופות שבהן לא נתנו לו להופיע והוא נאלץ לעבוד במועדון לילה".

היום הוא היה משתתף בתעמולת הבחירות?
"שאלה מצוינת. אולי תשאלי אותו".