מה זאת אומרת ״לא נשב עם נתניהו״? זאת אומרת שמחצית מהאזרחים – או קצת יותר או קצת פחות ממחציתם – מסרבים לקבל את בחירת המחצית השנייה. זאת אומרת, שמחצית מהאזרחים סבורים שבחירת המחצית השנייה אינה רק גרועה, היא לא לגיטימית. כמו חרות ומק״י של שנות הקמת המדינה. הנה, חזרנו לימי בלי חרות ומק״י. רק שהפעם, בן גוריון הוא המוחרם, ומפלגות האופוזיציה הן המחרימות.
ההבטחה ״לא נשב עם נתניהו״ מעידה על שני כשלים. האחד, קושי להכיר במציאות. למישהו בסביבה של גנץ, לפיד ויעלון נדמה שבכוח הודעתם ש״לא ישבו״ עם ההוא או עם ההיא, לשנות את המציאות. זו הנחה מופרכת. המציאות תתקיים גם אם כחול לבן יכחישו אותה. השני, קושי לעצב את המציאות. גנץ ולפיד צריכים לתבוע מהבוחרים מידה של גמישות, לשכנע אותם שפוליטיקה ישראלית, פרלמנטרית, דינמית, מחייבת גמישות.
שילמדו מנתניהו. הוא אלוף הגמישות. כדי לשמור על שלטונו נכנע לברית האחים והשאיר את החרדים בחוץ לקדנציה אחת. כדי לשמור על שלטונו סתם את האף וחיבר את עוצמה יהודית לבית היהודי. נתניהו ישב עם כל אחד. הוא ישב עם השטן ועם המן, אם זה מה שנדרש. לכן הוא נשאר עד הרגע האחרון בממשלת ההתנתקות של שרון. לכן הוא חבר לברק וללבני ולמופז. יש קלפים, ונתניהו משחק בקלפים. הוא לא מבקש חפיסה אחרת. הוא לא מחכה שיבוא האס. הוא יושב עם מי שיש, משום שהחלופה היא ויתור על השלטון. ונתניהו מבין שפוליטיקה עושים כדי לשלוט. אגב, גם בן גוריון היה יושב עם חרות ועם מק״י, עם השטן ועם המן, אם האלטרנטיבה הייתה ויתור על השלטון.
סנדל את גנץ להישאר בחוץ . לפיד. צילום: אבשלום ששוני
נדמה שגנץ מבין את זה. לכן כשל בלשונו ואמר את האמת, לפני ששיקר. הוא באמת לא רוצה לסגור את הדלת. הוא לא רוצה לסגור אותה ולהישאר בחוץ. הוא בא לעבוד ולהשפיע. בחוץ לא יעבוד ולא ישפיע. רק ישמש מטרה נוחה לסכינים החדות של אנשי יש עתיד, שיתבעו ממנו את עלבון הדחתם ממעמד הטוענים לכתר. אם יישאר בחוץ, הוא יגמור כמו גנרלים נחמדים אחרים. כמו עמרם מצנע. זוכרים את עמרם מצנע? גם הוא היה פעם מועמד לראשות הממשלה.
לפעמים מפלגה צריכה להישאר בחוץ, כדי שיהיה לה סיכוי בסיבוב הבא. זה החישוב של לפיד, הרץ למרחקים ארוכים. לפיד רוצה להישאר בחוץ משום שהוא מחכה לסיבוב הבא. הוא סנדל את גנץ להישאר בחוץ משום שלגנץ לא יהיה סיבוב הבא. אם צריך הוכחה שגנץ הוא מועמד לא בשל, לא מוכן לחיים הפוליטיים, גם זאת הוכחה: לפיד עשה לו בית ספר. הכריח אותו להתחייב. בכך דרך את מנגנון החיסול. גנץ התחייב, ואז זגזג, ואז נתפס בשקר עלוב. נתפס בחולשה. בהססנות. בחובבנות. עוד שניים־שלושה סקרים, והוא כבר מת פוליטי מהלך. באנו, המראנו, אכזבנו, עזבנו.
מוקדם מדי להספיד? בהחלט, קצת מוקדם. אולי עוד יבוא מהפך, אולי הציבור ישנה לפתע את דעתו, אולי אחוז החסימה יציל את כחול לבן. אולי הצוללות, או רקטות מעזה, או תוכנית השלום של טראמפ. הפוליטיקה היא שדה פעולה הפכפך. אבל נדמה שמועמד האופוזיציה לנתניהו פועל בשדה הזה כשידיו קשורות ועיניו מכוסות. אפשר כבר לזהות איך הדיבור עליו משתנה. מדיבור של תקווה לדיבור של רחמנות. כשילך הביתה לא תהיה שמחה גדולה לאיד. הוא לא גבאי, שהכעיס את בוחריו. הוא לא לבני, שמיצתה את מהלכי ההישרדות שלה. הוא מצנע.
ראשי המפלגות האחרות מביטים בגנץ ולוחשים למקורביהם: מהאיש הזה לא יצא ראש ממשלה. מהקומבינה הזאת לא יצא שלטון. ראשי המפלגות האחרות מביטים בגנץ ולוחשים למקורביהם: גם לנו נמאס מנתניהו ותעלוליו, גם אנחנו רוצים שילך כבר. אבל נשב איתו. בטח נשב איתו.
