בסרטון החדש שלה, איילת שקד מתיזה בושם "פאשיזם" בהילוך איטי, ובמבט חושני אומרת שזה דווקא מריח כמו דמוקרטיה. אז כן - הדרישה למנות שופטים שמרנים לצד שופטים ליברלים היא יותר מלגיטימית, אבל כדאי שכולנו נכיר בעובדה שכך לא מריחה דמוקרטיה. הריח שנישא באוויר בימים אלה הוא לא של חגיגה דמוקרטית במיטבה אלא של פרופגנדה חסרת גבולות. תעמולה שנועדה להתל בציבור בשיטות של שטיפת מוח כדי להשפיע על הצבעתו. זה משרת באופן מופלא את מפלגות השמאל, הימין, המרכז וגם את אמצעי התקשורת. רק גורם אחד מפסיד מזה - האזרח.
אם תעמולת הבחירות מוכיחה משהו, זה שהדמוקרטיה התהפכה עלינו. הרי מה שמכונה "קמפיין נגטיבי" נועד במקור להגן עלינו. בזמן בחירות, האזרחים צריכים לדעת את כל האמת על המועמד. אבל מה קורה בפועל? הנגטיב הפך לחומר העיקרי שמתפרסם על ידי המועמדים והמפלגות, והוא לגמרי החליף את הפוזיטיב, הידוע בכינויו "מצע". המידע השלילי לא צריך להיות אמיתי, להפך. השיטה היא להשליך כמה שיותר בוץ, ומה שתופס - הרי זה משובח. מכלי שאמור היה להגן עלינו, קמפיין הנגטיב הפך לכלי להפצת שקרים, שעובד נטו נגדנו. בסוף נצביע לא בגלל אידיאולוגיה או אמת כלשהי, אלא בגלל השקר הכי מוצלח.
הפכנו קהי חושים, כי כמה אפשר? כבר שכחנו מה קרה ביום שבו פורסמה החלטת היועמ"ש לגבי הגשת כתבי אישום נגד נתניהו. מי שנכנס לעמוד הבית של ynet נחשף לשתי כותרות ראשיות: בתחתית התנוססה תמונתו לצד הכותרת "נאשם בשוחד בכפוף לשימוע". אך מעליה התנוססה כותרת גדולה ובולטת יותר: "חקירות נתניהו = ניסיון חיסול פוליטי". רק חדי העין זיהו את הכותרת האמיתית לעומת הפרסומית, והבעיה היא שמי שעומד מאחורי הכותרת האמיתית הוא מן הסתם עיתונאי חדור אג'נדה, ומי שעומד מאחורי ניסיון ההטעיה הוא נבחר הציבור שלנו. ממש ריח של דמוקרטיה.
אפשר כמובן להיכנס שוב לוויכוח הטחון למוות סביב הסוגיה החשובה מי התחיל, או מי גרוע יותר - התקשורת או נתניהו, השמאל או הימין. אבל כדאי שנתחיל לדבר על משהו אחר: האם הגיוני שהגענו למצב שבו אנו, אזרחי ישראל, משלמים מסים שמממנים במיליונים רבים את התעמולה השקרית שהפוליטיקאים כולם מנסים להאכיל אותנו, כדי שנצביע עבורם?
בין הבוץ משולח הרסן של המועמדים, לבין התקשורת שהוצפה בעיתונאים שמזמן איבדו את היכולת לדווח בצורה נקייה, מעורבות פוליטית בימינו מצריכה מאיתנו לקחת חלק בשקר כלשהו. לכאורה, השקר משרת מטרה נעלה, ניצחון בבחירות. אבל השקרים האלו כבר לא משרתים את הדבר האבוד שנקרא "דמוקרטיה" בשום צורה.
משהו פה לא עובד כמו שצריך, ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית מסתכלים עליו. המועמדים מפמפמים "מסרים" בקצב של מכונת ירייה שיצאה משליטה, ומחמיאים זה לזה על הצלחתם כשמוחו של ציבור מסוים נשטף.
היועצים הפכו מומחים לזיהוי כיסי מנדטים נזקקים שרק מחכים שיכבשו אותם. ברגע שעלו על איזה מנדט שברירי הם מוצאים בשניות את הדרך למכור לו את מה שהוא רוצה לשמוע כדי לנצח בתחרות בכל מחיר. שום דבר לא באמת משנה, ודאי שלא האמת או הצורך לקיים הבטחה לכשתיבחר. קשה שלא לתהות - מה לזה ולדמוקרטיה? מה בין משחק שמקדש את הניצחון כערך עליון, ולשירות הציבור? איפה במהלך הדרך עשינו את הפניה הלא נכונה שלאחריה טובת האזרח פשוט הלכה לאיבוד?
הכל מותר
בנט טוען ששלושה רמטכ"לים, שלושה שרי ביטחון לשעבר, אלוף פיקוד וראש ממשלה אחד מפחדים ממגע עם המחבלים, ורק הוא אינו מפחד. בוגי מאשים את ראש הממשלה בלא פחות מבגידה, ומירי רגב מנצלת את מומנטום השכול על חייל צה"ל כדי להגיד שגנץ הוא זה שיביא לנו פיגועים כאלה, כאילו הם לא קרו תחת הממשלה שהיא יושבת בה. ברקע מפרסמת מפלגת העבודה סרטון מגעיל במיוחד על הגזענות של נתניהו שלדידה "מוציא את המזרחים מהתמונה", וראש הממשלה מנסה למכור לנו שהרמטכ"ל לשעבר מסובך עם איראן. זה לא ריח של דמוקרטיה. זאת צחנה.
הסלולר מוצף במסרונים על מצבנו שמעולם לא היה נפלא יותר, או מצבנו שמעולם לא היה כל כך רע. חוק הספאם שאוסר על משלוח מסרונים אולי תופס לגבי חברות מסחריות, אבל כנראה שהכל מותר כשמדובר בתעמולת בחירות. המיסיונרים של קבר רחל אינם לבד - כולנו מותקפים בשיחות מוקלטות על "חשיפות" שאין לנו מושג מה ביניהן לבין האמת, וצחוק הגורל הוא שאנחנו משלמים את עלותם. לכאורה זה מותר, הרי כולם עושים את זה. רק מה בין זה לבין דמוקרטיה שאמורה לשרת את האזרח?
מזל שבפייסבוק יזמו באיחור מה חסימה של מודעות אנונימיות שמתחזות ל"מידע שאינו מטעם". כולם נחסמו השבוע מהפצתן - הליכוד, נתניהו, כחול לבן, ש"ס, הימין החדש. כולם יאלצו למצוא דרך חדשה לתחמן את הציבור, לרדת נמוך ולהכפיש הכי חזק שאפשר. אין צורך בהגיון, אפשר להצהיר שצה"ל ינצח את האויב תוך השפלה סיסטמטית של אנשי צבא ומשטרה ושב"כ, אפשר להצהיר שנמסד ערכים טהורים יותר מהאפיפיור מבלי להתייחס לעובדה שאם נאלץ לעמוד בהם בעצמנו, נישחט.
המצע והעובדות נעלמו, ורק דבר אחד ברור: חוקי התעמולה אינם רלבנטיים יותר למושג "דמוקרטיה". הפוליטיקאים מתקיפים מראיינים בדיסאינפורמציה שהוכנה מראש, והבוטים מפמפמים מסרים בשיטות של פרסום תת-סיפי. החוקים איבדו כל קשר למציאות בה אנחנו חיים, והניסיון הנואש של יו"ר ועדת הבחירות לשמור עליהם מדי פעם, הוא פתטי.
מי שקורא לבטל את חוק התעמולה האנכרוניסטי, לא לוקח בחשבון עד כמה נטבע ברפש אם לא יהיה חוק בכלל. צריך לרפרש את החוק, לא לבטל אותו. המטרה היא לאפשר הצבעה על בסיס אמת, לא על בסיס הכפשות שקריות שתופסות בסקרים. והבעיה העיקרית עם חקיקה חדשה היא שפוליטיקאים רבים כבר אינם מחוקקים עבור האזרח אלא עבור עצמם. למי שלמדו להסתדר עם החוקים הקיימים ולתחמן, אין אינטרס לשנות אותם.
מה שחסר בפוליטיקה הישראלית זה יושרה פשוטה. חזרה לאחד מיסודות הדמוקרטיה, שעל פיו המועמדים צריכים להגיד לאזרחים מה הם מתכוונים לעשות, ולשכנע באופן הגיוני וסדור איך הם יבצעו זאת. המציאות העכשווית אינה מאפשרת את זה, ולכן חוקי התעמולה חייבים להשתנות. שום דבר בבחירות האלו כבר לא מריח כמו דמוקרטיה. ואם הבחירות בכל מקרה לא מתקיימות על אידיאולוגיה אמיתית, כדאי לפחות להצביע עבור מי שישנה את חוקי התעמולה.