בשקט בשקט וללא התראה מוקדמת, שחררה אתמול (שבת) בהפתעה שרית חדד את השיר החדש שלה, פרי שיתוף פעולה עם עופר ניסים - "שופוני" ושוב ירתה לעצמה ברגל. השיר, אלקטרו דאנס מסולסל, כולל בעיקר את מה שחדד מייצגת לאחרונה: טקסטים שטותיים, לחנים מקפיצים אך די מונוטוניים וחסרי עניין, וחוסר טבעיות וחיבור בביצוע.
האזנתי לשיר שוב ושוב וניסיתי "להכריח" את עצמי להתחבר אליו, אך לשווא. חדד נשמעת טכנית מדי וחסרת רגש בביצוע, ואם ציפיתם שבפזמון השיר ויתרומם, זה פשוט לא קורה. הלחן בפזמון נשמע כמו חירטוט מוזיקלי מאולתר בשביל לסיים לכתוב שיר. אגב, הלחן של הבית דומה כמעט במדויק ללחן מעבר הבתים של השיר "בוקרשט", להיטו של עומר אדם מלפני כארבע שנים, מה שמעיד שוב על חוסר מקוריות וניסיון לרכב על להיט.
בכלל, חדד לא היחידה ש"חוטאת" בלמכור את הנשמה שלה בשביל מסחרה לא מוצלחת. גם אייל גולן, שגם הוא שיתף לאחרונה פעולה עם עופר ניסים בשיר "לא מבינה עברית", לא מצליח למצוא שירים שיתאימו בדיוק למידותיו. קחו את שירו האחרון "הפוך מהיקום", אחד משיריו הגרועים של גולן לאחרונה, שעליו הרחבתי לא מזמן ב"מעריב אונליין". חדד עשתה בדיוק אותו הדבר עם שירה "אבאלה ואמאל'ה" לא מזמן.
שרית חדד ואייל גולן נחשבים לעמודי התווך של המוזיקה המזרחית, לחלוציו של הגל החדש והפופולרי בז'אנר ומחוללי המהפכה שהשיבה לו את זוהרו אי שם בסוף הניינטיז, ואת זכויותיהם כמספקי קלאסיקות נצחיות לאורך שנות ה-90 וה-2000 אף אחד לא יוכל לקחת מהם ולא יעז לערער על כך.
האדישות והשאננות הזו גורמת להם לבייש מעט את בגרותם המוזיקלית ובמקום להקפיד לבחור חומרים איכותיים או לפחות טובים, הם מסתפקים לרוב בשירים בינוניים ומטה שלא רק שיתפיידו בעוד פחות מחודש וייכנסו לתהום הנשייה (בניגוד ללהיטי הזהב שלהם), אלא גם מעידים על כך שהם די אובדי כיוון ומתקשים להשתלב בתעשיית המוזיקה המתקדמת ומתעדכנת בצעדי ענק, כפי שהשכילו לעשות בעבר.
ואולי דווקא בשל כך, שהם אייקוני זמר מזרחי, הם מרשים לעצמם להסתפק בבינוניות ולספק בזה אחר זה שירים גרועים בתפיסה שגויה ומובנת מאליה שהם "מכונות להיטים" וכל שיר שהם יוציאו לאוויר - הקהל שלהם יגמע ויומר "אמן". גם אם זה שיר לא טוב בלשון המעטה. הגישה הזו מזלזלת לא רק בהם, אלא בעיקר במאזינים ובקהל שלהם. לעג לאינטליגנציה. יש שירים שצריך לגנוז ו"שופוני" עונה היטב להגדרה הזו.