בטיפול: "בני גנץ איבד את זה", זו הייתה הכותרת של קמפיין הליכוד השבוע. כותרת מכובסת. מאחוריה הסתתר הרפש האמיתי. הרמזים הכעורים שלפיהם בני גנץ אינו כשיר. אולי אפילו לא שפוי. או כמו שמירי רגב, מחזיקת תיק השפיות הממלכתית, היטיבה להגדיר: "לא אפוי".
את הקו הזה מוביל קמפיין של מפלגה שבראשה עומד בנימין נתניהו. אם גנץ הוא קוקייה, כפי שרומזים אנשי הליכוד בחיוך מבשר רע, מה נגיד על מי שמכהן כסגן יו"ר קן הקוקייה המטורלל בישראל? ובכלל, האם במשפחת נתניהו משוכנעים שהסטת הדיון אל כשירותו הנפשית של גנץ היא מהלך נכון? הרי לא פרקליטו של גנץ רמז ליועץ המשפטי לממשלה, במאמציו לסגור את "תיק המעונות", שהלקוחה לא נמצאת במצב נפשי המקנה לה אחריות משפטית.
בהקלטות שדולפות ממטה גנץ יש אמירות פוליטיות בעייתיות, אבל נדמה לי שהן לא כוללות צווחות אימים עולות ויורדות בסגנון "רב־אלוף־רה־מה־טכ"ל", או משהו בסגנון. הרי לא צריך להיות פסיכיאטר כדי להגיע למסקנות עגומות על הכשירות הנפשית בבלפור. צריך רק להתבונן במה שקורה שם בעשור האחרון. בסוף, הם מפילים את זה, גם את זה, על בני גנץ.
אפרופו מצב נפשי: בשבועות האחרונים הגיע אלי מידע שלפיו גנץ טופל על ידי פסיכולוגית ברמת השרון. על פי המידע, מדובר בטיפולים סדירים שהתקיימו במשך שנתיים או שלוש שנים ברציפות, לאחר שחרורו מצה"ל. שמה של הפסיכולוגית, אשת מקצוע מוכרת, שמור במערכת. על פי המידע, מדובר בטיפול פסיכולוגי אישי, שכלל גם מרשמים לתרופות. מטה גנץ בתגובה: "מר גנץ מעולם לא טופל בפרוצדורה שציינת. מדובר בשקר גס, בוטה וחמור, שגורמים פוליטיים מנסים להזינו כפי שעשו במקרים אחרים ונתבעו מיידית בגין שקרים אלו. הפסיכולוגית האמורה היא יועצת ארגונית וככזו ליוותה עניינים עסקיים וארגוניים".
בדף הבית של אותה פסיכולוגית נאמר כי היא פסיכולוגית קלינית אך גם עוסקת בייעוץ למנהלים, הכשרת מנהלים בכירים, פיתוח ארגוני, מפתחת ובונה צוותי משימה ומלווה הנהלות בחברות גלובליות, ארגונים ציבוריים וביטחוניים. הגדרות עיסוקה מתאימות לגרסת מטה גנץ. הגיוני שרמטכ"ל משוחרר ייוועץ ביועצת ארגונית מהסוג הזה לקראת כניסתו לעסקים או לפוליטיקה, או גם וגם.
כך או אחרת, בני גנץ היה רמטכ"ל צה"ל. הוא עמד בלחצים אדירים במהלך קריירה צבאית שנמשכה קרוב לארבעה עשורים. נתניהו מינה אותו, נתניהו האריך את כהונתו, נתניהו שיבח, הילל וקילס אותו בנדיבות רבה לפני, במהלך ואחרי תום כהונתו. עכשיו נתניהו מטנף אותו בנדיבות רבה עוד יותר. כשמדובר בהשחרת יריב פוליטי, נתניהו דווקא נדיב.
גנץ ומשה יעלון. צילום: אריאל חרמוני
בני ערובה
כשהטור הזה נכתב, נפרסת אוגדה של צה"ל סביב רצועת עזה, נערכת לסופשבוע נפיץ במיוחד על הגדר הבוערת, בעוד הדי הפיצוצים מהתקיפה הלילית של חיל אוויר מסתורי באזור חלב שבסוריה טרם שככו. היעדים שהותקפו בסוריה שייכים למשמרות המהפכה של איראן. על פי הדיווחים הללו היו שם הרוגים ופצועים. האיראנים כבר הודיעו שלא יעברו בשתיקה על מתקפות ישראליות, ובעבר ניסו להגיב במתקפת רקטות משלהם על רמת הגולן (שנכשלה).
כל זה קורה שבוע אחרי הכרתו של הנשיא טראמפ בריבונות ישראל על הגולן ופחות משבועיים לפני הבחירות, בעיצומו של קמפיין טעון, עמוס יצרים ועצבים חשופים, גורלי מאי־פעם לעתידה של המדינה, כמו גם לעתידו ולחירותו האישית של העומד בראשה. השכונה שלנו לא הייתה מעולם קרובה יותר להגדרה "חבית של חומר נפץ". צריך רק לבחור את הניצוץ שידליק אותה.
ככל שמדיניותה של ממשלת נתניהו מול ההתבססות האיראנית בסוריה היא נועזת, התקפית, יוזמת ויצירתית, כך המדיניות של אותה הממשלה מול קן הטרור של רצועת עזה היא רופסת, הגנתית, קפואה ושבלונית. כשהנמר הישראלי יורד מהצפון דרומה, הוא הופך לעכבר מבוהל. לא רק משום שהאיראנים והסורים כמעט לא יורים עלינו בחזרה, בעוד חמאס, הג'יהאד וכל זב ומצורע ברצועה מיידים בנו רקטות, מרגמות, מטענים ובלוני נפץ ותבערה על בסיס יומי.
הסיפור גדול בהרבה: נתניהו מתכחש להבטחתו לעקור את חמאס מעזה, כי הוא יודע שזה יפריע לו להמשיך את מדיניות הסיפוח בגדה. הוא הופך ביודעין את אבו מאזן לאויב האומה וצורר מודרני, אף על פי שלמנהיג כמוהו התפללה ישראל שנות דור, במהלך כל ימיו של ערפאת. נתניהו חושש שעם אבו מאזן הוא ייאלץ לנהל מו"מ, מה שלא יעלה על הדעת (של המתנחלים). הוא רוצה שחמאס ישתלט על הפלסטינים, וכך ניפטר מדיבורי השלום־שמלום.
חמאס הוא ארגון הטרור האסלאמי הקיצוני ביותר. הרבה יותר מנסראללה, אגב. הוא גם קרוב בהרבה ומסוכן יותר, כי אין לו מה להפסיד (לנסראללה יש ויש). למרות זאת, מניח נתניהו לחמאס להמשיך להתעצם, לא כי אי אפשר להפיל אותו. אפשר לנצח בעזה. צריך רק לרצות. גישת חיים רמון, שפורטה ב"מעריב" ביום שלישי השבוע, מוכרת לכולם, גם לצבא. צה"ל מסוגל להפיל את חמאס במחיר נסבל. הוא רק צריך לקבל את ההוראה. הרמטכ"ל אביב כוכבי כבר עשה את זה, כמח"ט הצנחנים בחומת מגן, בשיטה יצירתית ומעט מאוד אבדות. ביום שאחרי, לא חייבים להישאר שם. אחרי חיסול תשתיות הטרור הקטלניות ברצועה, צריך לתת את המפתחות לרשות הפלסטינית.
הסיבה לכך שהאינתיפאדה השלישית ביהודה ושומרון לא פרצה עדיין, היא שיש לפלסטינים מה להפסיד ויש להם הנהלה מסודרת השולטת בשטח ואוכפת חוק וסדר, תוך קיום שיתוף פעולה ביטחוני הדוק וקבוע עם ישראל. אם כל זה יועתק גם לעזה, דיינו. אבל אז, שוד ושבר: יהיה מולנו פרטנר פלסטיני. נצטרך לדבר איתו. איך נדבר איתו כשבנט, שקד, סמוטריץ' ובן גביר הם התנאי לקיומה של מלכות משפחת נתניהו? איך נדבר איתו כשזה עלול לעצבן את יוסי דגן, הקמב"ץ הכל־יכול של המתנחלים? הרי הם אלה שאמורים לנייד את גייסות המצביעים ב־9 באפריל, כפי שעשו בבחירות 2015. אז אנחנו נאלצים להמשיך לכהן כבני הערובה של כנופיית יחיא סנוואר ואיסמעיל הנייה ולהזיע לנוכח האפשרות שמדי פעם יפהק איזה ג'יהאדיסט מנומנם במרתף כזה או אחר בשג'אעייה ויישען בטעות על המתג הלא נכון, מה שיביא להפלת בית במושב בשרון על יושביו.
לעובדה שעשרות אלפי תושבי עוטף עזה התרגלו לחיות בתוך מסחטת עצבים מתמשכת, כבר התרגלנו. הילדות האבודה של אלפי ילדים ישראלים שנודדים מדי לילה מהממ"ד למיטה ובחזרה כבר לא מעניינת אף אחד. אבל כשנשמעת אזעקה בתל אביב או נופלת רקטה בשרון, מתנער בנימין נתניהו מתרדמתו וקובע שבוצע "מעשה נפשע".
תושבי עוטף עזה במקלט. צילום: רויטרס
חקירות העתיד
הסיכוי שאחרי הבחירות לא תיפתח חקירה בעניין המניות שהחזיק בנימין נתניהו בקונצרן סידריפט יחד עם בן דודו נתן מיליקובסקי, שואף לאפס. הצחנה שנודפת מהסיפור הזה שוברת את כל שיאי הצחנה הקודמים שקבעה משפחת נתניהו, וזה לא קל.
"שיטת בני הדודים" שפיתח נתניהו לניהול מדינה דמוקרטית והפרטת מוסדותיה הממלכתיים נחשפה בעמודים הללו למן ימיה הראשונים של ממלכת נתניהו הראשונה. עכשיו היא מתפוצצת בחלל חיינו כפצצת סירחון ענקית. מתברר כי בנוסף לשר המשפטים הפרטי (בן הדוד עו"ד דוד שמרון), שר החוץ וראש המטה לביטחון לאומי הפרטי (בן הדוד עו"ד יצחק מלכו), היה גם שר אוצר פרטי, הלא הוא בן הדוד נתן מיליקובסקי. שנאמר, "אני לדודי, ודודי לי".
מיליקובסקי הצליח לסדר איכשהו לנתניהו הנחה של 95% על מניות בשווי של מיליונים, וקונה ממנו אותן בחזרה חצי דקה לפני המיזוג עם גרפטק ברווח של מאות אחוזים. הרכישה הבהולה מתבצעת דקות לפני שסידריפט מתמזגת עם גרפטק, שהיא חברה ציבורית. הסיבה, ככל הנראה, היא שהמיזוג הזה גורר בעקבותיו שקיפות שבמהלכה עלול הציבור לגלות על עסקי עשרות המיליונים של ראש הממשלה שלו (המכירה התרחשה כשנתניהו כבר ראש ממשלה כמעט שנתיים).
עד רגע זה אין הסבר מאיזה כסף קנה נתניהו את המניות (תמורת 600 אלף דולר). מי שמכיר את המיתולוגיה המשפחתית בכל הקשור להוצאות, מ־600 אלף דולר ועד 6 אגורות, יודע שיש כאן כשל לוגי פנימי. אחר כך מתברר שטיסנקרופ, ההיא מהצוללות, היא אחד מארבעת הלקוחות החשובים ביותר של גרפטק, שבה נתן מיליקובסקי הוא מחזיק המניות הגדול ביותר. יש כאן מסכת אינסופית ולא תיאמן של צירופי מקרים שאין עליהם תשובות הגיוניות. כל זה יצטרך להתברר בחקירה מסודרת.
החקירה תצטרך לגלות אם נתניהו שילם מכספו עבור המניות, ואם לא, מי כן. איך מוסבר ההפרש האדיר בין המחיר ששילם למניה לבין הערכת שווי החברה, או המחיר ששילמו עליה אחרים, באותה תקופה? האם מדובר כאן במנגנון מתוחכם להעברת כספים ממיליקובסקי לנתניהו? האם זו מתנה שמוסווית באלגנטיות כרווח הון, כדי לעקוף את חוק המתנות? או אולי מדובר, לכאורי־לכאורה, במנגנון הלבנת כספים שמגיעים מצד ג' (מיליקובסקי עצמו אמר השבוע לגור מגידו מ"דה מרקר" שנתניהו רכש את המניות מצד שלישי)? מדוע שיקר נתניהו פעמים כה רבות במעלה הדרך כשטען בהתחלה שאין לו מושג על עסקיו של מיליקובסקי, תיקן אחר כך לזה ש"קניתי את המניות כאזרח פרטי", ואחר כך הודה שקנה אותן כיו"ר האופוזיציה ופוליטיקאי פעיל? האם יכול להיות שנתניהו משקיע מיליונים בתאגיד ולא בודק את התשקיפים שלו, את העסקים שלו, את המאזן שלו ואת הלקוחות שלו? האם לא ידע שסידריפט נקשרת, בשרשור, לטיסנקרופ (דרך גרפטק)? האם אדם שנקשר נפשית לכל שקל משקליו, לא יעקוב בדריכות אחרי מיליוני דולרים? וכו' וכו'.
פרקליטו (בהתנדבות) של נתניהו, עורך הדין אראל סג"ל, סיפק השבוע את הסחורה כשחילץ מטיסנקרופ הודעה שלפיה החטיבה הימית של הקונצרן לא סחרה עם גרפטק. הפוליצר בדרך. העניין הוא שחטיבת הפלדה של טיסנקרופ דווקא כן סחרה עם גרפטק והייתה, כאמור, לקוח אסטרטגי של החברה של נתן מיליקובסקי, הבן דוד של ביבי. אותו מיליקובסקי שהעניק לו שנות דור, כולל ימינו אלה, מענקים וקצבאות נדיבות ומממן חלק מגחמות המשפחה, כולל הגנה משפטית.
ב־2010, ממש סביב מועד מכירת המניות, מתנהל המו"מ על הצוללת השישית מול טיסנקרופ, שנתניהו הוא הדוחף הראשי למימושו. ואם כל זה לא מספיק, הרי שלמיליקובסקי יש בארץ אינטרסים כלכליים מסועפים, הוא מחזיק מניות בשתי חברות תרופות ופארמה גדולות (באחת מהן הוא גם דירקטור). להזכירכם, אם שכחתם, בנימין נתניהו, זה שמקבל מאותו מיליקובסקי מיליונים, הוא גם שר הבריאות.
כל האמור לעיל עוסק בחקירות העתיד. להזכירכם פעם נוספת, חקירות העבר כבר הניבו כתב אישום אחד בגין שוחד ועוד שניים בגין מרמה והפרת אמונים. כל זה מתגמד, כמובן, מול הפריצה האיראנית לסלולר של גנץ (שאליו נגיע בהמשך).
אין עוד מלבדו
שיטת נתניהו להפרטת המדינה לנכס משפחתי אינה כוללת רק האצלת סמכויות לקרובי משפחה לסוגיהם. גם העובדה שאין לראש הממשלה ממלא־מקום קבוע, כחוק, היא לא פחות משערורייה. פרנויה חולנית שעל פיה אם מאן דהוא יסומן כ"ממלא־מקום ראש הממשלה", זו עלולה להיות נבואה שתגשים את עצמה, חלילה, תביא כידוע לסופו המר של החלום הציוני. שלא נדבר על שגיונות הגדלות שמינוי כזה עלול להמיט על הממונה, ועל זה שהציבור עלול לחשוב, בטעות, שהאפשרות למלא את מקומו של נתניהו יכולה לעלות על הדעת.
אחרי שגמרנו לצחוק, חובה לזכור שהבדיחה היא על חשבוננו. במדינת ישראל למודת הסיכונים וההפתעות חייב להיות ממלא־מקום ראש ממשלה קבוע. כזה שמסוגל להיכנס לנעליו של ראש הממשלה במקרה חירום ללא הכנות מוקדמות, באופן טבעי. כזה שיכול למלא את מקומו כשהוא "בשליחות". שר מנוסה שמכיר את המערכת, שצבר קילומטראז' ביטחוני, שישב בקבינט ושלא צריך ללמד אותו מחדש שום דבר. במקום זה, יש לנו עדת ננסים המכרכרת ומפזזת לפני המחנה ומתמודדת על הפירורים שמשפחת נתניהו מפזרת מאחוריה. בכל פעם שביבי טס לאנשהו, וזה קורה הרבה, הוא ממנה מישהו שיהיה ממלא־מקום זמני, ועוד מישהו שיהיה "אחראי על כינוס הקבינט" במקרה ויקרה משהו, בשיטת "הכיסא החם". קוראים לזה פיזור סיכונים וסמכויות.
אז השבוע הוא טס, ומיד קרה משהו (רקטה על בית במושב משמרת). מצאנו את עצמנו מופקרים בידיהם של שני ממלאי־המקום, המפטי ודמפטי - יריב לוין, שהיה ממלא־המקום באופן כללי וחותר תחתיו כרגיל, ויואב גלנט, שמונה ל"ממלא־המקום לצורך כינוס הקבינט". איך שנפלה הרקטה על משמרת, מיהר גלנט לקריה בתל אביב. לא רצו אותו רמטכ"ל? יקבלו אותו ממלא־מקום שר הביטחון למחצה, על תנאי. הוא קיים, כמובן, "הערכת מצב" וירטואלית עם עצמו ומיהר להתראיין בסמכותיות גברית תוך שהוא מנסה לאמץ לעצמו את הבריטון של נתניהו, כפי שניסה לאמץ לעצמו, בזמנו, את ההליכה וההומור של אריאל שרון.
כן, מה שנראה כמו שכונה, עושה רעש של שכונה ומתנהג כמו שכונה, זו שכונה. צריך רק להודות לאל הטוב שמירי רגב לא נכללה ברשימת ממלאי המקום השבוע. מכיוון שנושלה לאחרונה מקרבתה המחמיאה לפנכה, לא נותר לה אלא להאריך את הלשון, או להתאמץ להוכיח את נאמנותה. בדרך לשם היינו כולנו עלולים להגיע למקומות שאליהם איש לא באמת רוצה להגיע. אל דאגה, בסוף נגיע.
ועוד משהו: למה שמי שלא ממנה לעצמו ממלא־מקום ומנהל את המדינה באמצעות בני דודים, ישתף את שר הביטחון או הרמטכ"ל באישור חשאי שנתן לגרמנים למכור צוללות תקיפה למצרים? למה שנושא אסטרטגי, רגיש מאין כמותו מהסוג הזה, יעבור בור"ש (ועדת ראשי שירותי המודיעין החשאית) כמקובל בדמוקרטיה מסודרת? למה שמפקד חיל הים לא יידע אילו צוללות יש בזירת ים סוף והים התיכון מולו? למה שהרמטכ"ל ושר הביטחון לא יהיו בתמונה? ככה. כי זה סוד. ואת הסודות, במונרכיה מטורללת, מגלים רק לחברי הלה פמיליה ולליצני החצר.
גרסאות מתחלפות
קשה היה למצוא דבר אמת מסודר ומדויק אחד בראיון המכונן ש"העניק" נתניהו במוצאי שבת, בהפתעה, לקרן מרציאנו. הוא פשוט לא מסוגל להגיד אמת. גרסאותיו בעניין המניות השתנו בכפוף לגילויים התקשורתיים. הרגע המגוחך מכל היה כשנשאל על החוק הצרפתי או חוק החסינות, כאמצעי נגד שיתכנן לטרפוד הגשת כתבי האישום נגדו. תגובותיו בעניין הזה התחלפו בשידור חי, מאחת לשנייה, בקצב מסחרר. החל ב"מה???" נדהם, שנפלט מפיו למשמע האפשרות הזו, משל לא שמע עליה מעולם, דרך "אני לא עוסק בזה" בסגנון שמעון פרס, ועד "לא יודע".
אפילו כשסיפר שמהאולפן הוא נוסע לנתב"ג, לא דייק. מהאולפן הוא נסע הביתה להתראיין לערוץ 20. כשדיבר על הזינוק בערך מניותיו, הדגיש שמדובר בחברה טכנולוגית שערכה כפוף לא רק לנכסים פיזיים, אלא גם לפיתוחים, פטנטים, טכנולוגיה וכו'. עיון במסמכי התאגיד מגלה שלא היו לסידריפט פיתוחים, פטנטים או טכנולוגיה כלשהי. אפילו בעניין הדרתה של מירי רגב מאותה תמונת סלפי מפורסמת של הגברים האשכנזים הלבנים בחליפות, לא היה אפשר להבין מהי הגרסה הנכונה. זו של נתניהו, שכלל "לא ידע" על האירוע, או זו של מירי רגב, שסיפרה שנתניהו התקשר אליה ודיבר איתה על האירוע.
הוא כמובן לא שכח להתבכיין גם השבוע. בעלייה למטוס בוושינגטון זעק ש"אתם לא מסקרים את ההישג הגדול של רמת הגולן". דווקא כן סיקרנו את זה. כותרות ענק בכל העיתונים, סיקור בשידור חי ולא מעט שבחים הוא קצר השבוע, בצדק, בעניין הזה. הדבר היחיד שהפריע לסיקור הוא העובדה הפעוטה והמצערת שבאמצע החגיגה ירו עלינו ("אז ירו על אשקלון, אז מה", מאת מירי רגב). הוא התאונן באוזני קרן מרציאנו שהוא לא מקבל זמן ויחס כמו בני גנץ. התברר שקיבל כפול זמן. בעניין היחס, למחרת טיגנה יונית לוי את הכבד של גנץ בשידור חי.
הקמב"צית
זה מביא אותנו לעניינים הלא פחות יגעים בכחול לבן. סדרת הראיונות ש"העניק" גנץ מוושינגטון לערוצי הטלוויזיה הפכה לאסון מתגלגל. פיגוע התאבדות מוזר, שבו המחבל המתאבד, בני גנץ עצמו, הוא גם הקורבן היחיד. הוא בקושי צלח ראיונות באולפן נינוח, מתוכנן מואר ומסודר, איך יצלח ראיון באוזנייה, עם שיהוי טרנס־אטלנטי, שמצריך מיומנות וניסיון, הבנה במסכים וריכוז עילאי? הוא היה חולה, לא מרוכז ובג'ט־לג, ומישהו שלח אותו לשבור את הראש בפריים טיים מול יונית לוי, שצריכה להוכיח לכולם שהיא יותר קרן ממרציאנו.
יחד עם זאת, אין צורך להגזים בחשיבות האירוע. גם דוח המבקר המתמקד ברכש של משטרת ישראל לא צריך להוות בעיה מיוחדת מבחינת גנץ. הדוח מבקר את משטרת ישראל, לא את המימד החמישי, שהייתה חברה פרטית לכל דבר (ובוקרה כאן באריכות, כולל תפקודו של גנץ, לפני מספר שבועות).
הכותרות שהודבקו לאירוע היו מופרכות. "המימד" לא קיבלה חוזה של 50 מיליון שקל בלי מכרז, כי אם זה היה קורה, היא לא הייתה נאלצת להתפרק. היא יצאה לפיילוט (שעלה 4 מיליון שקל) בלי מכרז. במשטרה מצדיקים את המהלך לאור דחיפות הצורך לרכוש מערך סייבר יעיל. המבקר חושב אחרת. הוא קבע שהמימד החמישי הציגה מצגי שווא למשטרה בדרך לאותו פיילוט. נדמה לי שגם זה קרה במסגרת העסקים המוכרת לנו, שבה מפארות חברות מסחריות את עצמן ומגזימות ביכולותיהן ולקוחותיהן כדי לזכות במכרזים. זה לא אמור להוסיף לגנץ נקודות, אלא לגרוע. אבל זה גם לא יביא לחקירה פלילית, כפי שהבהירו במשרד המבקר.
זה כמובן לא הפריע לדוברי הליכוד למנף את זה כמיטב יכולתם. הם, שבועטים במשטרה כבר שנתיים, שמתיזים את ראשו של המפכ"ל, שמחרפים את החוקרים, מגדפים את הפרקליטות ומתעלמים מהיועץ המשפטי, מיהרו עכשיו לחזר על פתחיהם של כל אלה. הקטין לעשות, כרגיל, השר אופיר אקוניס, שגייס את כל המגוחכות שהצליח למצוא באותו רגע, מהל אותה בפומפוזיות מלאכותית ויצא בקריאה נרגשת ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח מיד בחקירה. כן, פתאום מותר לפתוח בחקירה ערב בחירות.
בני גנץ אינו טלית. בהשוואה לנתניהו, הוא צדיק תמים, תינוק בן יומו, קדוש מעונה של ממש. אבל אסור לבחון אותו בהשוואה לנתניהו. לגופו, גנץ הוא מועמד חיוור למדי. הוא ישראלי טוב ואיכותי, שהיה לרמטכ"ל בינוני עד סביר והפך למועמד לראשות ממשלה שהקים בן לילה מפלגה שנראית כמו תיבת נח אבל מובילה בסקרים על נתניהו, אירוע שנשמע מופרך מעיקרו עד לפני כמה שבועות.
מאז השתחרר מצה"ל ניסה גנץ את כוחו בזירה העסקית. הוא הקים חברה פרטית (BG PRIME) ואחר כך הפך ליו"ר "המימד החמישי". הוא עסק בהרצאות והשקעות שונות. לפעמים הצליח, לפעמים נכשל. הוא עבד עם מעיין ישראלי, 34, לשעבר קצינה במחלקה לקשרי החוץ של צה"ל ומשרד הביטחון. הקשרים שטוותה במהלך שירותה סייעו לה להקים אחר כך חברה פרטית (מעיין ישראלי בע"מ) ולתווך הרצאות לבכירי מערכת הביטחון. היא נחשבת ליעילה ומתוקתקת במיוחד. "קמב"צית ליגה לאומית", מגדיר אותה אחד מלקוחותיה, דיפלומט ישראלי בכיר לשעבר.
בשלוש השנים האחרונות ישראלי וגנץ צמודים זה לזו. הוא לא עושה צעד בלעדיה. היא תיאמה את כל הרצאותיו ופעילויותיו הרבות בחו"ל ובדרך כלל גם הצטרפה אליו. היום היא ראש המטה האישי שלו והאישה החזקה ביותר בסביבה (זה כולל גם את הגברים). ב־19 במאי 2016 הגיעו גנץ וישראלי למיאמי, פלורידה, כאורחי זק"א, או יותר נכון השלוחה האמריקאית של "ידידי זק"א" המופקדת על גיוס תורמים ותמיכה בארגון. גנץ נשא הרצאה בפני קבוצה של אנשי ואורחי זק"א באותו ערב, למחרת התארח בביתו של המיליארדר הנדבן היהודי סיימון פאליק (מקורב מאוד לנתניהו), ביקר ב"פרלמנט" של יורדים ישראלים בעיר, אכל ארוחת בוקר עם הישראלי לשעבר, המיליונר חיים יחזקאל, ועוד כאלה.
עבור ההרצאה גבה גנץ מזק"א, עמותת חסד שעוסקת בזיהוי נפגעים ופעילויות מהסוג הזה, סך של 40 אלף דולר. קרוב ל־150 אלף שקל. התעריף הרגיל שלו גבוה יותר (כ־60 אלף דולר להרצאה). את השאלה אם ראוי לגבות מארגון כמו זק"א סכום כזה להרצאה בת פחות משעה, נשאיר לקורא. אגב, אנשי זק"א שנכחו באירוע שעמם שוחחתי הביעו אכזבה קשה מהכריזמה והעניין באותה הרצאה. הם גם לא הצליחו לגייס תרומות כלשהן בעקבותיה. ממטה גנץ בתגובה: "מבלי להיכנס לפירוט ענייניו של מר גנץ בהיותו אדם פרטי, הוא העניק הרצאות לגופים שונים בין שהיו בתשלום ובין שבהתנדבות, הרי שתיאור האירוע התייחס לסיור עבור גיוס כספים לארגון זק"א, שמשמיט במתכוון עובדות מהותיות הנוגעות למשך השהות החריגה שבו העמיד מר גנץ את עצמו ואת שירותיו, מספר ההרצאות שהעניק ולתשלומי ההוצאות עבור הארגון החשוב והמיוחד הזה".
שוחחתי עם שני גורמי זק"א. הם אישרו שגנץ שהה במיאמי שלושה ימים. אחד מהם טען ש"הוא הסתובב איתנו בפגישות". הגורם האחר, האחראי על מרצים וגיוס כספים, אמר ש"התשלום היה רק עבור ההרצאה". אפרופו תשלום: העברתי השבוע למשרדו של עו"ד נבות תל־צור, פרקליטו של ראש הממשלה נתניהו, ולדוברה של משפחת נתניהו, שאילתא שבה ביקשתי לדעת אם מר או משפחת נתניהו שילמו לו עבור שירותיו בחודשים האחרונים. ממשרד תל־צור נטען כי מדובר ב"מידע פרטי". ממשפחת נתניהו לא התקבלה תגובה.
