“לא פעם אני מאחל לנו מלחמה. או שנמות, או שנחיה בכבוד”, אמר אתמול ל"מעריב" תושב רצועת עזה. תושבי האזור, במיוחד אלה המתגוררים במחנות פליטים, היוו את המסה הגדולה של הפגנות “יום האדמה” שלשום. במשך היום אין לרובם הרבה לעשות, חוץ מלשבת בבית ולהבטיח לילדיהם שאולי מחר יהיה בסדר. “לפעמים אני חושב פעמיים, לפני שאני נותן שקל לבן שלי”, אמר ל"מעריב" מ.נ., שבעבר עבד בישראל.

“יש לי אח שיש לו שני ילדים, בני 29 ו־31, והם מתגוררים אצלו בדירת חדר. הם לא יכולים להתחתן. כל הזמן צעקות בבית, בגלל הלחץ הנפשי”. ע.מ. מתגורר במרכז הרצועה. הוא עוקב אחר החדשות, שומע על ההקלות והמיליונים של הקטארים, אך מאמין שכמו בכל פעם, רק מעטים יקבלו חלק קטן מהמענק. “מה יוצא לנו מפתיחת מעבר כרם שלום? זה טוב לסוחרים, לא לעניים שהם הרוב המוחלט של תושבי הרצועה”, הוא אומר. “המקררים שלנו ריקים”.
 
תושב אחר מספר עוד על המצוקה ואומר: “אנשים סובלים ממחלות ולא מרשים לעצמם אפילו להגיע לרופא. ילדים של המשפחות האלה הם אלו שמסתננים לישראל, כמו במקרה של שני הילדים שנתפסו בסוף השבוע. רוב אלה שמצטרפים לפלגים החמושים, עושים זאת כדי לפרנס את המשפחה. אני בטוח שאם הם יקבלו אישורי עבודה בישראל, רובם ינטשו את הפלגים האלה”.
 

מ.נ. מסכם: “כשיש לך שמונה ילדים, אין לך שליטה עליהם. ההידרדרות שלהם היא מהירה. נכון, חלקם מצטרפים להתנגדות מתוך רצון למות מות שאהידים, במקום להתאבד. רובם חסרי השכלה. לאוכל אין להם כסף, אז בוודאי לא לספרים ולמחברות. זה לא עוני רגיל, זה עוני שאי אפשר לתאר במילים”.