1. עשרות שנים אני מקבל איומים על חיי, מכתבי נאצה, פקסים מלוכלכים וקללות מהסוג הנחות ביותר. כמה פעמים שמתי לב בשידורים שבהם אני מדבר עם מאזינים, שלמקללים יש אובססיה לאמא שלי. בעבורם היא "בת זונה, שרמוטה שמזדיינת עם ערבים בעזה", ועוד אמירות שנונות וחכמות מהזן הנמוך ביותר, שהשיא שלהן הוא שאני נולדתי כתוצאה מיחסים שהיא קיימה עם נאצים בגרמניה.

אמא שלי מעולם לא הייתה בגרמניה או בעזה. היא הייתה אישה צנועה וענווה, שרק מעצם המחשבה שאומרים עליה דברים כאלו הייתה הופכת חולה. יום אחד רצה הגורל והיא האזינה לתוכנית שבה אחד הצדיקים שעלה לשידור שלח אותה "להזדיין עם יאסר ערפאת". אחרי התוכנית היא צלצלה אלי נרגשת ושאלה אותי איך זה יכול להיות שישראלים, יהודים במדינת ישראל אומרים על אישה בת 90 כאלו דברים. הסברתי לה שלא תתפלא על שום דבר בישראל מדינת היהודים, וזה רק מיעוט שמדבר ככה. 

נזכרתי באמי המנוחה השבוע, כשקראתי חלק מספרו של עורך דין אורי סלונים "בשליחות הלב" (בגלל בעיות עיניים קשה לי לחסל במכה ספר שלם). אם הורי היו בחיים, הם היו בוכים מהתרגשות כשהיו קוראים את דברי השבח שהעתיר עליהם סלונים, שאותו הם מאוד אהבו וכיבדו. למען האמת, המילים החמות שכתב גם עלי ריגשו אותי. הנה חלק ממה שכתב סלונים בפרק שכותרתו, "נתן זהבי: מפרנקפורט עד שארם":

"את נתן זהבי הכרתי בבריכת גורדון, שם שחינו שנים רבות והפכנו לידידים עד עצם היום הזה. יום אחד התקשרה אלי שרה, אמו של נתן, שאותה לא הכרתי לפני כן, וסיפרה לי שהוא נעצר בפרנקפורט. היא ידעה את פרטי העניין וביקשה סיועי כדי להביא לשחרורו ולהשיבו לישראל. נפגשתי עם שרה ובעלה יעקב והתאהבתי בהם ממבט ראשון. מלח הארץ, טובי לב ומראה, צנועים בהליכותיהם ובאורח חייהם. הם סיפרו לי שנתן נעצר בגרמניה בחשד לשוד וכמעט לא ידעו פרטים נוספים. הם ביקשו שאסע מה שיותר מהר לגרמניה. בנסיבות שאיני יכול לפרט, אוכל רק לומר כי ידעתי כבר אז, ובוודאות, שנתן אינו קשור לשוד בשום צורה שהיא.


"נתן זהבי יצא לאירופה במטרה לטייל בעולם הגדול ולכתוב ספר. הוא התאכסן בבית שבו היו ישראלים שנעצרו בחשד לשוד יהלומים מזוין. כשחזר לבית בלילה נעצר גם הוא בחשד שהשתתף בשוד. הוא פשוט היה בזמן הלא נכון במקום הלא נכון.

"זו הייתה הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל כדי לטפל בלקוחות שנעצרו שם. קישרו אותי עם יהודי שחי בפרנקפורט, כדי שיעזור לי. הוא צלצל לשלטונות הכלא וסידר לי להיפגש עם זהבי בכל עת שארצה. בביקורי הראשון אצלו שאלתי אותו מה הוא מבקש שאביא לו. נתן ביקש בלוקים לציור וצבעים.

"לאחר ששוחרר וחזר ארצה, ציוריו - בהם של סוהרים שנראים כאנשי גסטפו ואסירים שנראו כמו יהודים הנשלחים לתאי הגזים - הוצגו בתערוכה בשם 'דוקומנט' שהוצגה בגלריה לים ברחוב בן יהודה בתל אביב.

"במשך כל השנים שמרתי על קשר חם עם נתן והוריו, שבהם הוא טיפל במסירות עד למותם בגיל מופלג. אני מאוד אוהב את זהבי, הוא אחד העיתונאים האמיצים שאני מכיר. ברבות מן הכתבות של זהבי אני נתקל בנושא או בדמות אשר פגשנו פעם ביחד, כמו גם בנושאים של סיוע לחלשים ולנזקקים בחברה, הקרובים מאוד גם ללבי".

באחרית ימיהם הורי שהו בבית אבות "גבעת השלושה" בפתח תקווה. מקום לא מהודר, מבנים ישנים, חצר מלאה בעצי פרי. לאבי זו הייתה סגירת מעגל. כשבא לארץ ב–1925 כחלוץ העבירו אותו לפרדסים של גבעת השלושה, שם חיו בדלות ונאבקו על יום עבודה כדי שיהיה להם מה לאכול. אמי הייתה סורגת נפלאה, מדי יום הייתה יושבת ליד מכונת הסריגה שהבאתי לה לבית האבות. בגיל 90 היא לא נחה לרגע והייתה סורגת כובעי צמר לחיילים ולילדים חולי סרטן, שאליהם התעקשה להביא את פרי עמלה אישית. 

האישה, שכונתה על ידי יהודים חלאות המין האנושי "זונה, שרמוטה" ועוד טינופת מסוג זה, קיבלה מכתבי תודה והוקרה נרגשים, שאותם ראיתי רק השבוע כשנברתי בארגז קרטון שהבאתי מבית האבות לאחר מותה (מצורפים המכתבים). שלושה ימים לפני מותה היא קראה לי והסבירה לי תוך שהיא מתנצלת שאינה רוצה לחיות יותר. בקטע המרגש של השיחה בינינו היא ביקשה להוריש את מכונת הסריגה לאחת העובדות שאותה לימדה את מלאכת הסריגה, כי מצבה הכלכלי קשה והיא תוכל "לעשות עוד כמה לירות", כדבריה.

עובדי בית האבות שהיו קשורים מאוד לאמי ביקשו באופן חריג מהנהלת המוסד לקבל חופשה בת כמה שעות כדי ללוות אותה בדרכה האחרונה. 
ספרו של סלונים "בשליחות הלב" הוא ספר שיפקח לקוראיו את הראש ואת הלב אם יש להם. לסלונים יש לב ענק.
 
המתחרים שמו לנו רגליים. מימין: ברדוגו, זהבי, דוגמן לא ידוע. יושבת: עטרי. צילום: נתן זהבי
המתחרים שמו לנו רגליים. מימין: ברדוגו, זהבי, דוגמן לא ידוע. יושבת: עטרי. צילום: נתן זהבי


2. בשנת 1971 שהיתי בקיבוץ תל יוסף, לשם הוזמנתי על ידי חברי באותם ימים, לוחם שייטת 13 שמוליק תמיר. סידרו לי חדר ברווקייה, יצאתי לעבוד בבריכות הדגים ובשדות הכותנה. בלילות חגגנו עם בנות הקיבוץ והמתנדבות שהגיעו בהמוניהן מארצות סקנדינביה לישראל, ואנחנו דאגנו לשמח אותן והן אותנו. אידיליה.

באחד הימים שנסעתי לבקר את הורי בתל אביב, נודע לי שהעורך והשותף לשעבר בשבועון "העולם הזה", שלום כהן, מחפש אותי. נפגשנו. שלום הציע לי לחזור לתל אביב ולהשתתף איתו בהקמת עיתון נוער ששמו בישראל "נוער 71". לא יכולתי לסרב לו וגם די בער בעצמותי להמשיך בקריירה של עיתונאי וצלם עיתונות. 

נפרדתי בסדרת אירועים חגיגיים מחברי בקיבוץ ומהמתנדבות המקסימות וחזרתי לעיר הגדולה, למשרדי העיתון החדש ברחוב פין בתחנה המרכזית הישנה,
שכבר אז הייתה מרכז פשע, סמים וזנות. לצורך פרסום העיתון החדש צולם פוסטר שבו אני עומד במרכז, לצדי עורך דין אבי ברדוגו, יושבת שוש עטרי ז"ל והדוגמן הרביעי, לא זכור לי שמו. 

אף שהיו לנו כמה הישגים לא רעים, העלות הייתה גבוהה והמתחרים שמו לנו רגליים, והעיתון שבק חיים בגיל צעיר. שלום כהן שידך אותי עם הפנתרים השחורים, והפעילות שלי לא באה טוב בעיניהם של חלק מקציני המשטרה, שעבורם הפנתרים היו כמו קוץ מכאיב בתחת. היו לי כמה היתקלויות עם המשטרה, וכנראה בעקבותיהן אמר לי יום אחד בשנת 1972 ידידי שלום כהן שכדאי שאסע לפרק זמן לחו"ל, כי הועבר אליו מידע שאם לא אעשה כן יפיצו בעולם התחתון שאני מלשין של המשטרה ואני עלול למצוא את עצמי בבור בפרדס נידח או קבור באזור מנזר השתקנים. 

שלום עזר לי עם כמה לירות, לקחתי עוד כמה הלוואות קטנות ונסעתי לחו"ל. כדי לסגור את המעגל, זמן קצר אחרי שהגעתי לגרמניה נעצרתי במעורבות שוד היהלומים, שעליו מספר עו"ד אורי סלונים בספרו.