סדרת הדרמה "רק להיום" (yes), שכתב וביים הבמאי המוערך ניר ברגמן, זכתה במוצאי השבת האחרונה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל הטלוויזיה היוקרתי בעולם, "סירייס מאניה". זוהי זכייה שלישית ברציפות לישראל ול־yes, אחרי שבשנתיים האחרונות קטפו את הפרס הראשון "כבודו" ו"על הספקטרום". ראוי לציין ש"רק להיום" גברה, בין היתר, על Chambers, של נטפליקס בכיכובה של אומה תורמן.



פסטיבל "סירייס מניה" בונה את עצמו כפסטיבל קאן של סדרות הטלוויזיה. ואולי כדי להדגיש את ההבדל, נבחרה ליל, בירת צפון צרפת, הידועה בבעיותיה החברתיות מול הריביירה הזוהרת בדרום. ההצלחה עולה משנה לשנה, והשנה, חרף הפגנות אלימות של "האפודים הצהובים", יכלו 70 אלף צופים לצפות ב־80 סדרות מרחבי העולם.



יש כאלה שבאו לכאן כדי לעשות סלפי עם פרדי היימור ("ריקוד לאור ירח") ואומה תורמן. אחרים, כמו 3,000 אנשי המקצוע שבאו לכאן, משתתפים מצדם גם בפורום הכתיבה, ההפקה וההפצה, וב"דיאלוג הטרנס־אטלנטי" בין בכירי התעשייה משני עברי האוקיינוס.



המגמה הבולטת בתעשייה השנה: למקם את גיבורי הדרמה והרומנטיקה בתוך רקע חברתי, פוליטי וכלכלי כמה שיותר אקטואלי ובוער. 




בתוך כך, הסדרות הישראליות נחשבות כאן למוצר לוהט ונחשק, הנרכש, בראש ובראשונה, בארצות הברית. אבל גם האירופים רוצים להשתתף בחגיגה. בהקשר זה נחתם הסכם בין המרכז הצרפתי הלאומי לקולנוע לקרן גשר לקולנוע רב־תרבותי בישראל, למימון פרויקט שיתוף פעולה בהפקת סדרות חדשות.
הבמאי, ברגמן, היה ספקן בנוגע לזכייה השלישית של הסדרה ברציפות, למרות שהקהל קיבל את הסדרה בהתלהבות. "נסתפק בפרס קטן", אמר לי לפני שקיבל את הבשורה על זכייתו בפרס הגדול.

במרכז הסדרה, בכיכובם של הנרי דוד וטל ליפשיץ, סיפורם של אסירים הנמצאים בהוסטל שיקומי, כשמדי יום מרחפת מעליהם השאלה האם יחזרו להשתלב בחיים או ישובו לכלא. לצד השחקנים, משתתפים בסדרה אסירים לשעבר שמעולם לא שיחקו מול מצלמה או על במה.

"מדינת ישראל לא מטפלת באנשים שזקוקים לה", אומר ברגמן, "ומשרד הרווחה הוא משרד שצריך להעלות את התקציבים שלו בצורה אדירה, ולא להתעסק כל הזמן רק בטובות אישיות של פוליטיקאים. כל ההוסטלים בתקופה שבה עוסקת הסדרה, למעט שניים, נסגרו מבעיות תקציב. בעונה הבאה נטפל במישהו מפורסם שיצא מהכלא ולא רצה שיקום".

גם הבמאי איתן צור הגיע לפסטיבל עם הסדרה "עיר מקלט" (yes), המתרחשת במיליה המהגרים האפריקאים בדרום תל אביב. בדיון עם הקהל אמר צור ש"ניכוס השואה על ידי הישראלים לעצמם בלבד, עשה אותם אטומים לסבלם של האחרים".



את הצלחת הסדרות הישראליות מייחס צור לעובדה ש"הרבה מאד יוצרים מתייחסים לטלוויזיה כאל מדיום לא פחות חשוב מהתיאטרון והקולנוע, שאפשר לעשות בו כל דבר, לא רק באלמנט המסחרי".

היו בקהל כאלה שתהו בעיסוק הישראלי בקבוצה כל כך קטנה של מהגרים, לעומת המיליונים שזורמים לאירופה. אלה זכו לטיפול בסדרה הצרפתית־גרמנית "עדן": דרמה חזקה על רקע הפרטת מחנות המעבר של הפליטים, מאבקם, קשיי קליטתם והגזענות שממנה הם סובלים; לצד הרצון הטוב, המתרחשת במדינות כמו יוון, צרפת ובגרמניה.

והייתה גם "צ'ימריקה" (Chimerica) של ערוץ 4 הבריטי, המשלבת עיסוק במקצוע העיתונאי, השתלטות הפייק ניוז וההשלמה כיום עם דיקטטורות. במרכז הסדרה - סיפורו של צלם שיוצא להגן על כבודו האבוד, במסע לגילוי האיש שצילם את הסטודנט הסיני שעצר בגופו טנק לפני 30 שנה, בדיכוי הדמים של הפגנות הסטודנטים בכיכר טיין־אן־מן בבייג'ין.

הפסטיבל נפתח בסדרה האמריקאית החדשה "רד ליין" של CBS, שעלתה השבוע על המסך הקטן, המשלבת נושאים כזכויות האבהות של הקהילה הגאה, היחס לשחורים, תככנות הפוליטיקאים וברוטאליות המשטרה. אפילו תככי הפוליטיקאים ב"ברקזיט" - שעוד לא קרה - כבר זכו לסדרה משלהם. סדרה על דונלד טראמפ לא הייתה, אך צלו הכבד ריחף כמעט מעל כל סיפור, והוא, כנראה, הטריגר המרכזי לכל העיסוק האובססיבי באקטואליה.