הניסיון של ראשי העבודה אבי גבאי ושלי יחימוביץ’ לשכנע את בני גנץ לוותר על הרוטציה עם יאיר לפיד - “כי ככה הוא ירוויח עוד שניים־שלושה מנדטים אצל בוחרים שמעוניינים בו ולא בלפיד”, כך על פי סקרים שערכו כביכול - נועד כמובן למטרה אחת: לסכסך זה בזה את ראשי כחול לבן, משל היו גבאי וציפי לבני.
הרעיון הוא להניע מצביעים לכחול לבן, המעוניינים בעיקר בצד החופשי־ליברלי של מפלגת הרמטכ”לים, להגר למפלגת העבודה. צריך לקוות שהניסיון הזה לייצר מחלוקת בין גנץ ללפיד כדי לקחת את קולות מאוכזבי יש עתיד יידחה על הסף. על ראשי כחול לבן להבין כי כוחה של הרשימה החדשה אינו רק בארומת הרמטכ”לים שלה ובחסימת שחיתות נתניהו וכמה מראשי הגועליציה שלו, מאריה דרעי ועד דוד ביטן, אלא גם בבשורה האנטי־חרדית של לפיד, שאין חשובה ממנה לחיינו ולקהל הבוחרים החופשי.
מבחינה זו היה החיבור בין גנץ ללפיד בעל חשיבות מכרעת. הוא במידה רבה מקור כוחה של הרשימה לא פחות מהחיבור לבוגי יעלון, שהעניק לשילוב הזה אפיל ימני ובלתי שמאלני, שבלעדיו לא היו יכולים להפוך למפלגה שמועמדת לזכות בבחירות. את כל זה יכולה להבטיח רק ברית הרוטציה בין גנץ ללפיד. אבוי לגנץ אם יפר אותה. ואבוי לכחול לבן אם תעמוד על רגל הרמטכ”לים שלה ותוותר על רגל החופש האזרחי, שאותה מייצג לפיד באמצעות הרוטציה המובטחת.
כולנו צריכים להבין את העיקר הזה: המאבק בחנק החרדי ובסחיטה החרדית, מהגיור ועד הגיוס, מהאוטובוסים המינימליים בשבת עד החופש ברחבת הכותל, הוא לא רק מאבק חשוב מאין כמוהו להיות עם חופשי בארצנו, אלא על עצם חיינו כמדינה ציונית.
אם נמשיך לשחרר מחובת גיוס אינספור בחורי ישיבה צעירים (שהפכו לצבא חרדי מובהק הנתון למרות רבנים חשוכים וממלא בין השאר פקודות לחסימת כבישים); אם נמשיך להטיל על העלייה לישראל את מגבלות משרד הפנים והרבנות הראשית (העוסקת, בין השאר, בבדיקות דנ”א מיהו יהודי לעולים חדשים, בניגוד לחוק השבות, המכיר בין השאר במשפחות מעורבות); אם נמשיך להשניא את עצמנו בגלל מהותנו האורתודוקסית ולהעליב את מיליוני אחינו הרפורמים והקונסרבטיבים בארצות הברית; אם נמשיך לייבש באתיופיה מטעמים גזעניים את אחינו המוחלטים מהפלשמורה; אם נמשיך להעמיד בראש משרד הפנים את דרעי שונא העלייה לישראל מכל התפוצות (כדי לשמר את ההגמוניה המזרחית תומכת ש”ס) – אם נמשיך לעשות את כל אלה, יעמוד עצם קיומנו הישראלי בסכנה ממשית.
כבר עכשיו גדל מדי שנה בחצי אחוז מספר הערבים ביחס למספר היהודים בישראל, עניין שרק עלייה נרחבת לארץ הייתה יכולה לשנות. וכבר עכשיו, על פי פרופ’ סרג'ו דלה־פרגולה, חיים בין הים לירדן יותר ערבים מאשר יהודים, אם לא מחשיבים את מאות אלפי הישראלים המעולים מעולי חבר העמים שאינם נחשבים יהודים בעיני הרבנות.
לעומת זאת, אם מחשיבים בסטטיסטיקה הזאת גם את הישראלים העבריים האלה, שרובם יוצאי צבא ואזרחים נאמנים, יש לנו רוב של 52% על פני הערבים בין הים לירדן. כלומר, ההגדרה הרבנית החשוכה הופכת אותנו למיעוט בארץ ישראל ותהפוך אותנו למיעוט קטן יותר וחשוך יותר, אם רק ניתן לה. לכן לפיד.
ואגב, לפיד, בניגוד לאביו ז”ל, מאמין באלוהים, ואפילו כתב כמה מדרשים בעלי טעם על התנ”ך. גנץ, לעומת זאת, רק הצהיר על כבוד למסורת וערפל את יחסו לאלוהים בטענה ש”זו שאלה אינטימית”. גם במובן זה לפיד עדיף, ובעיקר עדיפים ארבעתם יחד: גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי.