לא אפתיע איש אם אומר שמערכת הבחירות הזאת נמאסה עלי. אין כאן התמודדות אידיאולוגית ועניינית, ורק בשוליים עוסקים קצת בהצגת עמדות ודעות בנושאים מרכזיים ובפיזור הבטחות שיישכחו למחרת הבחירות. העיסוק המרכזי הוא חשיפת פשלות, כשלים ומעידות אישיות וציבוריות של היריב - ביבי או גנץ - והפצת ידיעות כזב. 
 
לשיא הגיע גנץ, טירון פוליטי, שהתבלבל כנראה ומשלם “רעבע געלט” (שכר לימוד). הוא מחפש ומוצא פגמים אצל שלושת עמיתיו להנהגת כחול לבן – לפיד, יעלון ואשכנזי – ויש לו מה להגיד עליהם. אומנם זה נאמר במה שמוגדר “שיחות סגורות”, אבל עוף השמיים מוליך את הקול מהר מאוד, גם מתוך חדר סגור בשבעה מנעולים, אל חדשות 13. גנץ נשמע שם תוקף את אשכנזי, שלדעתו לא גיבה אותו כראוי בראיון לדנה ויס, ואומר על שלושת עמיתיו להנהגה: “באף אחד מהשלושה אני לא בטוח. לא בטוח באף אחד”. אם אתה, מר גנץ, מפקפק בהם, מדוע שאנשים יצביעו בעדם? 
 
אטוש אפוא את מערכת הבחירות הנוכחית ואפנה אל הנוסטלגיה והפיקנטריה. אני זוכר את ימי הבחירות מאז הראשונות שבהם, ב־1949. היה לי, כמו לילדים אחרים, תפקיד בבחירות היסטוריות אלה, והתייחסתי אליו ברצינות רבה. הייתי בטוח שהצלחתי היא הצלחת המפלגה שפעלתי למענה. אז גם ראיתי לראשונה את מנחם בגין, מפקד האצ”ל.
 

וזה הסיפור: בבחירות ההן הוצבו קלפיות גם בחדרי כניסה מרווחים של בנייני מגורים. קלפי כזו הוצבה בכניסת בניין בתחילת רחוב דיזנגוף (היום מאחורי היכל התרבות). כל המפלגות כמעט גייסו אז ילדים לחלק את פתקי ההצבעה שלהן לבאים להצביע. אני חילקתי פתק עם האות ו’ של תנועת הפועל המזרחי שהוריי היו פעילים בה. התרוצצנו בין הבאים ותחבנו לידיהם את הפתקים, גם תוך שימוש בכוחנו הדל, והאמנו בכל לב שאנו משפיעים על אופן הצבעתם. לא כולם אהבו את ההתנפלות הזאת, ועד היום מצטלצלת באוזניי הסטירה שחטפתי מאיש שמן אחד שגם ניסה לרדוף אחריי וכשל כשנמלטתי, קל־רגליים, מזירת הפשע. 
 
ופתאם הופיע בגין שגר בסמוך. לבדו, בלי מלווים או שומרי ראש. רוב הילדים לא ידעו מיהו האיש הזה עם השפם והשיער המשוך לאחור. לא ראינו אותו או את תמונתו מעולם. אבל ילד אחד ידען צעק: “הנה בגין מפקד האצ”ל!” וכולם עטו עליו, מנסים לתחוב לידו את הפתק שלהם. בגין חייך, גם ליטף ילד או שניים, הוציא פתק הצבעה מכיסו - הפתק של תנועת החרות – ואמר: “הנה, אני הבאתי את פתק ההצבעה שלי מהבית”. כשיצא מההצבעה נפנף לנו לשלום והלך.
בבחירות לכנסת השנייה ב־1951 ואני כבר נער, לא חילקתי פתקי הצבעה. אמי עמדה אז במקום כמעט ריאלי ברשימת הפועל המזרחי, ואני לא אהבתי את הרעיון שתיבחר לכנסת ותיעדר מהבית רוב השבוע. מי יכין לי את החביתה מדי ערב? הרי אבי יודע בקושי לעשות כוס תה.
 
ברגע האחרון הופיע איש אמיד ותרם סכום כסף הגון למערכת הבחירות של המפלגה ותמורת זאת הוצב במקום שלפני אמי. סכנת הכנסת פחתה, אבל אני הייתי עדיין מודאג. אמי לא נבחרה לבסוף ולא הצטערה על כך. אני צהלתי בשמחה: החביתה ניצלה.