פרולוג
ב־1917 חנה רובינא הייתה בת 29, ואהרון מסקין היה רק בן 19. הם, כמו שאר החברים, היו צעירים נלהבים וחובבים, שחלמו לעמוד על הבמה ולשחק בעברית. יהושע ברטונוב, שמאז ועד יומו האחרון נשא בגאווה את התואר "זקן שחקני ישראל", היה השחקן המקצועי הראשון שהצטרף לאותה קבוצה עם הקמתה. זו שלימים נודעה כגרעין המייסד של הבימה, התיאטרון העברי הראשון.
בשנת 1949, כשמלאו לו 70, זה היה מאורע יוצא דופן שאותו חגגו כל אנשי התרבות בארצנו הצעירונת והקטנטונת בת השנה. משלחת של חוג הבימה הגיעה לביתו. "מוטל עלי למסור לך שתי בקשות מצד הציבור", אמר ד"ר קריגר, יושב ראש החוג, "שתחיה עד מאה ועשרים שנה ותשחק לפחות עד מאה שנה".
דוד ורדי, שהיה שם כשהבימה קמה, נזכר: "זוכר אני סבא זה שבא אלינו, אל הבימה בראשיתה והתחיל מסתובב בתור סבא. הבטנו עליו כעל מי שצריך ללכת לפנסיה... הוא בא אלינו והסתכל בנו, בצעירים - שלא היינו אפילו 'זועמים', אלא חבורה של חובבים. אז לא שיערנו שסבא זה ייהפך לחובב הגדול ביותר שלנו"
נתן אלתרמן שהיה בן 39, וכבר היה נתן אלתרמן הגדול, כתב ב"טור השביעי":
הלא קצת ערב חג הוא, לא כן? קצת יובל...
וקצת יגע וקצת כברת דרך.
קצת שבעים שנות חיים ובמה, חי האל...
קצת משא ומשקל לתפארת...
קום עמוד. כי הערב הזה קבל עם,
כתודה על מופת ועל חסד ופרך,
הבמה העברית, הצעירה לעולם,
בחיוך מושיטה לך פרח...
ערב חג הוא, לא כן? עוד לא תם הסיפור
עוד לשאת ולשאת וללכת.
הזיקנה? הבלים! הזיקנה היא איפור...
מתוכה עוד עיניך בורקות אל המלאכת.
קצת יובל? אין דבר. טוב העצב הרך
העולה בשמחה כמו קצף ביין.
בחיים ובריאות ושלום תבורך,
כי בשאר כבר בירכוך שמיים.
כעבור עשר שנים, כשמלאו לו 80, הוא עדיין שיחק תפקידים בלתי נשכחים ב"חזיונות סימון מאשאר", ב"חנה סנש", ב"ביקור הגברת הזקנה" וב"שנים־עשר המושבעים". גם אז היו חגיגות. "אילו נשאלתי מהי התכונה החשובה ביותר בברטונוב, הייתי משיב: צלילות. צלילות הקול, צלילות הביטוי, צלילות ההבעה וצלילות ההבנה האנושית שבו", אמר זלמן ארן, שר החינוך והתרבות, והוסיף: "במסיבה חגיגית זו, השופעת חיבה מן הלב לצעיר שבזקן השחקנים, הנני מאחל לו אריכות ימים - למענו, למעננו ולמען כל היפה שבאומנות העברית".
וכשמלאו לו 89 אמר זקן שחקני ישראל למברכיו:
שלושה דברים הם שהביאו אותי אל הבמה; שהחזיקו אותי על הבמה; והמחזיקים בקרבי את הבמה. שלושה אלה הם: הרצון להתקשרות עם האדם; האמונה בטוב; והביטחון שקיים עולם של מסתורין, עולם בלתי נראה.
הוא סיים את דבריו בברכה שאותה היה נוהג לרשום כל השנים על כל הטקסטים של תפקידיו והופעותיו:
ו.ח.ו.ט.ב.א.ו.ו.ק.א.ת.מ.ש.נ.ו.נ.ל.ו.א.ו - "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם. ורוח קודשך אל תיקח ממני. שלא נבוש ולא ניכלם לעולם ועד. אמן ואמן".
תמונה ראשונה
ההתחלה לא הייתה קלה. הוא למד נגרות והיה זבן בחנות פרוות ומורה ופקיד. אחיו, שכבר היה שחקן בתיאטרון העירוני של וילנה, הוא שעזר לו בצעדיו הראשונים. האח נפטר לפתע, ויהושע ברטונוב החל להתגלגל בדרכים עם להקות נודדות.
התפנית בעלילה הייתה הפגישה עם נחום צמח, האיש שבעצם המציא את "הבימה" עוד לפני שהיה "הבימה". זה התחיל מלהקת חובבים שנקראה "הבימה ביאליסטוק" שצמח הקים. הוא חלם כבר אז על שחקנים שישחקו רק בעברית. "החובבים אשר ניחנו בקצת כישרון ונטייה למשחק לא ידעו עברית כהלכה, ואילו יודעי העברית לא ידעו לשחק", נזכר ברטונוב בימי הבראשית של התיאטרון. אבל הלהקה הגיעה בשנת 1913 לקונגרס הציוני ה־11 שהיה בווינה עם ההצגה "הנודד הנצחי", שדיברה וזימרה עברית ושאותה ביים יהושע ברטונוב ואף שיחק בה. הקהל אולי התרגש מההצגה ומהשחקנים, אבל בעלי המלון שבו השתכנה הלהקה במשך ימי הקונגרס התלהבו פחות, כי לא היה מי שישלם את החשבון.
לא נמצא הנדבן שידאג להחזיר אותנו הביתה, נשארנו תקועים בווינה מבלי יכולת לשוב. צמח התרוצץ בקונגרס ומסביבו, אך להוציא את כולנו לא הייתה לו כל יכולת, ועלי, הבמאי, הוטל הגורל להישאר במלון כערובה בעד החוב הכללי, עד שצמח יצליח להשיג בוורשה מה שלא הצליח להשיג בווינה.
("אורות מבעד למסך" / יהושע ברטונוב)
תמונה שנייה
הוא היה טוביה החולב הראשון שדיבר עם אלוהים בעברית. יותר מ־20 שנה לפני שמואל רודנסקי וחיים טופול שעשו את זה ב"כנר על הגג".
הביקורות היללו. הקהל נהר, וראש הממשלה, דוד בן־גוריון כתב:
רושם המשחק שלך ב"טוביה החולב" לא מש מלבי. היה זה משחק אדיר וגאוני - אבל היה בזה משהו יותר ממשחק: גילמת ביכולת מופלאה כל סבלו ההיסטורי של יהודי וגאוותו... לא שיחקת - היית היהודי הפשוט, התמים, הנאמן, הגא, קשה־העורף ורב־החסד כאחד. משחקך המם ועידן, הרעיש והפעים, העלה והרהיב. זו הייתה בשבילי אחת החוויות העמוקות והמזעזעות בחיי.
אז ברטונוב, שהיה טוביה החולב שהתווכח עם אלוהים, קיבל מכתב הערצה מהאיש שהיה באותן שנים הדבר הכי קרוב לאלוהים.
כעבור 20 שנה עלה ברטונוב בדרגה. הוא היה אלוהים בכבודו ובעצמו במחזה "בראשית" של אהרן מגד.
צר לי עליכם. יכולים הייתם לחיות כאן עד בלי סוף... על חשבוני, ללא נקיפת מצפון, ללא דאגה... ליהנות מכל טוב הגן עד עולם... לא הייתי דורש מכם דבר... שום שירות, שום תשלום... אפילו לא תודה... בעץ אחד מכל מיליוני העצים שבגן ציוויתי שלא תגעו! מחיר גבוה מדי בעבור כל התענוגות שהכנתי לכם, מה?... בשביל מי אתם חושבים עמלתי שישה ימים תמימים! בשביל מי נטעתי את הגן הזה עם כל הנוחיות? בשביל עצמי? אני זקן מדי. בגילי, יכולתי לחיות גם בתוך תוהו ובוהו. רק למענכם!
אבל אלוהים של יהושע ברטונוב היה אלוהים אחר לגמרי:
מי שהיה זקן שחקני התיאטרון הישראלי, יהושע ברטונוב, לא הציץ מעולם דרך החור המפורסם שבמסך כדי לראות את הקהל שיושב באולם. "הקהל בשבילי הוא אלוהים", אמר ברטונוב הישיש, "ואני לא רוצה לראות את אלוהים משתעל, מחטט באף ומפצח גרעינים".
("כל האולם במה" / שלמה בר שביט ואבי קורן)
אתנחתא
בשנת 1962 עלתה ההצגה "צדיקים אנחנו". למחרת הבכורה נתקל ברטונוב בן ה־83 בנסים עזיקרי, שהיה אז שחקן צעיר ומתחיל בן 23. "בחור צעיר", אמר ברטונוב לעזיקרי, "ראיתי אתמול את ההצגה, ואם יורשה לי, אז אתה צריך לעבוד על הדיקציה שלך".
"תודה רבה", אמר עזיקרי, "אבל אני בכלל לא משחק בהצגה הזו. אולי החלפת אותי עם אהרון אלמוג, שגם הוא שחקן צעיר וגם הוא בולגרי והוא משחק בהצגה. אני אמסור לו, אדוני".
כעבור שעה, במזנון התיאטרון שוב נפגשו השניים, וברטונוב פנה לעזיקרי ואמר: "פגשתי את החבר שלך וביקשתי ממנו שימסור לך את הערותי". עזיקרי שלא רצה לפגוע בזקן השחקנים אמר "תודה", והסתלק מהמזנון. ביציאה מהתיאטרון שוב נתקלו השניים זה בזה. "בחור צעיר", אמר ברטונוב, ועזיקרי ירה במהירות, "חבר שלי פגש אותי ומסר לי את ההערה שלך. תודה".
אפילוג
יש הוכחה לזה שיהושע ברטונוב, למרות מה שחשבו כולם, לא היה תמיד זקן. בספר שלו "אורות מבעד למסך" הוא מספר איך אמא שלו, שהייתה המבקרת הראשונה שלו הייתה מעירה לו הערות ומלמדת אותו.
פעם אחת חזרתי על תפקידו של זקן, והיא שומעת איך אני משתדל לדבר כמו זקן. "לא, יקירי", אומרת היא. "זקן אינו יכול לדבר בשטף כזה. זקן צריך לדבר לאט־לאט, בהפסקות, בשיעול קל".
היום לפני 140 שנה נולד יהושע ברטונוב. הוא נפטר בשנת 1971, כשהיה בן 92. על שמו של זקן השחקנים, שהופיע במאות תפקידים במשך יותר מיובל שנים נקרא אחד משלושת האולמות בהבימה. בשנת 1959, כשמלאו לו 80, הוא זכה בפרס ישראל ואז כתב לו המשורר חנניה רייכמן:
התשואות הרמות חוללו רעמים,
וברקים נדלקו בעיניים,
אך קול רחש־הלב, קול טמיר ותמים,
היה רם ממחיאות הכפיים.
זה שיא־גמול לאמן. אך ברטונוב קיבל
רק את מה שנתן: אהבת ישראל.
ואשרי הרואה מחזה שכזה:
ברק ניצוץ העובר חזה לחזה.
יהושע יקר! אותו ערב
את הארץ כבשת בלי חרב.
זה אומנם לא חידוש בארצנו הזאת,
שעיניה ראו כה הרבה מחזות:
הן ראשון הכובשים שכבשוה
הוא גם־כן במקרה, יהושע