היום שאחרי: קרוב לוודאי שבליל 9 באפריל נדע מיהו ראש הממשלה הבא, אולם הלילה הזה יהיה גורלי לא רק עבורו, אלא עבור כלל השחקנים במערכת הפוליטית. המבחן יימשך כמה שבועות טובים, לפחות עד להרכבת הממשלה.
המצלמה המרכזית מופנית כמובן לשחקנית החדשה במגרש, כחול לבן. שלושה רמטכ"לים ויו"ר מפלגה מעידים על עצמם שיש להם אגו, ולא מעט ממנו. את גורלם הפוליטי הפקידו בשבועות האחרונים בני גנץ, בוגי יעלון וגבי אשכנזי בידיו של יאיר לפיד וצוות הבחירות המיומן שלו, עם יועץ הסקרים האמריקאי המבריק מארק מלמן. לפי התפיסה האסטרטגית, פער של 4־5 מנדטים יביא לנפילת מפלגות ימין מהבייס של נתניהו אל מתחת לאחוז החסימה והרכבת הממשלה תוטל על גנץ. אז נחזה בניפוץ הגושים - מפלגות שמזדהות כעת כתומכות נתניהו ייכנסו לקואליציה בראשות כחול לבן כדי לשרוד.
מגובים בהנחה הזו, ראשי כחול לבן מקווים לשכנע את ראשי המפלגות כי כדאי להם לחשוב על העתיד הרחוק יותר. ממשלה בראשות נתניהו עלולה להיות זמנית וקצרת מועד, עד להחלטת היועץ המשפטי לממשלה בעניינו. בכחול לבן בונים על כך שמי שרוצה אופק רחוק, ימליץ על גנץ.
המבחן יהיה במקרה שבו כל ההנחות הללו יתנפצו וראש הממשלה הבא יהיה נתניהו. האם ההנהגה המרובעת תשרוד? האם סמכותו של גנץ תישמר? האם השלושה יבואו חשבון עם מנהל הקמפיין? זה מבחן מנהיגותי ראשון במעלה, רבים נפלו בו. שלמותה של כחול לבן תהיה על הפרק. עדיין לא ראינו רשימה משותפת שמצליחה לשרוד טלטלה כזו. אפילו רשימות משותפות שניצחו התפרקו לפני תום הקדנציה: הליכוד־גשר־צומת (1996), ישראל אחת (1999), קדימה, הליכוד ביתנו, המחנה הציוני. גם הרשימה המשותפת של המפלגות הערביות לא הצליחה לשמור על החיבור לאורך זמן. אם כחול לבן לא תרכיב את הממשלה, קיימת הנחה שחלקים בה ישאפו להיכנס לקואליציה. האם יעמדו בדיבורם לפני הבחירות, או יתקפלו מחשש לפירוק?
שני מבחנים צפויים לראשי הליכוד. ההנחה של רבים בימין היא שנתניהו ירכיב את הממשלה הבאה, אך מה יקרה אם בכל זאת יפסיד? האם בפעם השנייה בהיסטוריה, יהיה מי שיקום על יו"ר הליכוד? בפעם הקודמת היה זה נתניהו שניסה לכפות פריימריז על אריאל שרון. התוצאה הייתה הקמת קדימה. האם כץ, ארדן וסער יגלו אומץ ויראו לנתניהו, במקרה של החלטה על הגשת כתבי אישום, את הדרך החוצה? קשה לדמיין תרחיש כזה - לליכוד יש דנ"א חזק מאוד של התייצבות עיוורת מאחורי המנהיג.
מבחן קשה לא פחות לראשי הליכוד יהיה במקרה של ניצחון. נתניהו ינסה, בניגוד למנהגו, לפנק אותם בתפקידים בכירים. מפלגות הלוויין עומדות להיות קטנות, אפילו לא בינוניות. את התיקים הגדולים - ביטחון וחוץ, חינוך ומשפטים - ישתדל להשאיר בבית על מנת "להשתיק" את בכירי הליכוד כדי שלא ייצאו נגדו ביום פקודת היועץ, שנמצא קרוב, קרוב מאוד. מבחנם הפוליטי והציבורי יהיה אם יבחרו בשתיקת התיקים, או בהחלטה ערכית שתסמן לנתניהו את הדרך לנבצרות זמנית עד לסיום משפטו.
גם הזוג הישן שהתעטף באריזה חדשה, בנט־שקד, או יותר נכון שקד־בנט, צפוי למבחן משמעותי. הגיבוי והפרגון ההדדי בין השניים הוא מהחיבורים הנדירים שידעה הפוליטיקה הישראלית. המהלך שהחל את מערכת הבחירות הסוערת הזו היה פרישתם מהבית היהודי והקמת הימין החדש, מהלך אמיץ ומלא סיכונים. הסקרים הראשונים היו מבטיחים, אבל עכשיו הם קטנים יותר אפילו מאיחוד מפלגות הימין.
הציבור הציוני־דתי עושה חשבון אישי קשה עם בנט. יש כעס גדול על מי שהיה מנכ"ל מועצת יש"ע, שניסה להפוך את הציונות הדתית לצעירה, בועטת ופחות ממלכתית, אבל פרש עם המון ביקורת על העסקנים והרבנים שכבלו את ידיו. לו בנט היה עומד לבדו בראש הימין החדש, ספק גדול אם היה עובר את אחוז החסימה. שקד לעומתו היא דמות נערצת בציונות הדתית, ולא רק שם. היא משאבת המנדטים של הימין החדש. לא סתם היא יו"ר משותף. בנט זיהה את כוחה בזמן וידע לפנות מקום. לא סתם שקד הייתה פני הקמפיין.
המבחן הגדול יחל בשבוע הבא. אם המיזם יניב לבסוף רק 4־5 מנדטים, כפי שמצטייר מרוב הסקרים, מי משניהם יכהן בתפקיד שר? האם יאמצו את הרוטציה שעליה הם ירדו כשזה נגע לגנץ־לפיד או הרצוג־לבני? או שמא אז, כפי שמעריכים גורמים במערכת הפוליטית, יגיע הפיצוץ?
משה כחלון נמצא בקרב על חייו הפוליטיים. לשון המאזניים ומגן שומרי הסף של הכנסת ה־20 מצוי בסכנה של ממש. השבוע הוא החל בקמפיין הגוועלד שלו, אבל מבחנו האמיתי טרם הגיע. לפני הבחירות הקודמות הוא הוגדר כממליך המלכים. כשהתברר הפער בין הליכוד למחנה הציוני הוא הלך עם לבו האידיאולוגי, וסינדל את נתניהו בשורה ארוכה של יוזמות חקיקה בעייתיות מבחינת הליכוד והבית היהודי.
הפעם כחלון מדבר ימנית. הוא לא פוסל את גנץ, אבל מדבר אל הבייס של נתניהו. ומה יקרה אם הפעם יהיה פער לטובת המחנה השני? האם כחלון יעביר את קולות מצביעיו, ברובם ימין ממלכתי, למה שהוגדר על ידי נתניהו כמפלגת שמאל? בכחול לבן בונים על כחלון. גורם בכיר שם אמר השבוע כי ב־10 באפריל כחלון יאפס כוונות, ושהוא בהחלט שותף פוטנציאלי. לפני זה, כמובן, עליו לחצות את אחוז החסימה.
אבי גבאי לא מתנהג כמו ראשי מפלגה קודמים בעבודה. הוא מתכוון להישאר. הוא כבר העביר חוקה קשוחה יותר מקודמיו, ובשבועות האחרונים אמר לא פעם אחת: "אני מאמן את שרירי הצוואר שלי". הוא יודע כי הסכין המאכלת של בכירי העבודה נמצאת ברגעים אחרונים של השחזה. גבאי לא התמודד על ראשות המפלגה כדי להיות מודח כמו כל קודמיו. מה יעשה כדי להישאר, עדיין לא ברור. ניסיונם של כל קודמיו גרוע. אפילו עמיר פרץ, שבימים הקשים שבהם קדימה שתתה את מצביעי העבודה הצליח להביא 19 מנדטים והוציא מאולמרט את תיקי הביטחון, החינוך והרווחה, הודח לאחר מכן בפריימריז על ידי אהוד ברק. גבאי יעמוד באתגר לא פשוט, בעיקר אם העבודה תישאר מפלגת אופוזיציה בינונית־קטנה.
מבחן פייגלין הוא המסקרן ביותר. הסוס השחור של הבחירות יירש כנראה מכחלון את תואר ממליך המלכים. אחרי שהצליח להסתיר את האידיאולוגיה המדינית שלו בעשן הקנאביס, לצד דיבורים אינסופיים על הפרדת דת ממדינה וחירויות הפרט, האם האיש שהוא הימין הכי ימני שמוכר במערכת ייתן את המנדט לגנץ? או שהוא יעדיף את נתניהו, שעשה כל מאמץ על מנת לסלק אותו מהליכוד ולמנוע ממנו פעם אחרי פעם מלהיכנס לכנסת? פייגלין יעמיד במבחן גם את כחול לבן: האם כדי להזיז את נתניהו הם יצרפו לקואליציה שלהם מי שתומך בטרנספר מרצון - ביטוי שהוא כל כולו אוקסימורון? מבחן פייגלין הוא אולי המרתק ביותר שבו תעמוד הכנסת ה־21.
הכותב משמש ראש הדסק הפוליטי בכאן חדשות, תאגיד השידור הציבורי