באחרונה חזר לשיח הציבורי הרעיון לחדש את ההתנקשויות בבכירי חמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה. יש שמגייסים את הרעיון הזה כססמת בחירות. אחרים חושבים שהוא מעשי. האמת המרה היא שהאמצעי הזה כבר אינו עומד לרשות ישראל ברצותה להפסיק את הפרחת בלוני התבערה ואת האלימות לאורך הגדר. עזה השתנתה, יחסי ישראל עם ראשי חמאס השתנו, והסוגיה כולה מצויה במקום אחר מזה שהייתה בו באינתיפאדה השנייה. ספק אם החיסולים יועילו. ייתכן אף שיזיקו.
נגיד שישראל פותחת במבצע התנקשויות והורגת שניים־שלושה בכירי חמאס. הם יחשקו שפתיים, ואחרי כמה ימי קרב ימשיכו לאתגר אותנו לאורך הגבול. נגיד שצה"ל יפעל בחריפות רבה יותר. למשל, יהרוג יותר משניים, שלושה, חמישה או עשרה מראשי חמאס ומפקדים בזרוע הצבאית. תגובתם המיידית תהיה גשם של טילים במקרה הטוב, ומלחמה נוספת במקרה הרע.
אם אכן תפרוץ שוב מערכה נרחבת, קיימות שתי אפשרויות. האחת, בסיומה נחזור לנקודת האפס כמו במלחמת צוק איתן. גם אז שני הצדדים חטפו כהוגן, אך שלטון חמאס נותר על תלו. הם ימשיכו למרר את חיינו עד להסרת הסגר, שהרי אין להם מה להפסיד.
אפשרות שנייה היא שהמלחמה תסתיים בהפלת חמאס. במקרה זה, הבעיה תהיה מאתגרת במיוחד. איש אינו רוצה לקבל לידיו את הרצועה (לא מצרים, לא ישראל, לא האו"ם), ומי שרוצה (הרשות), אינו מסוגל לכך. במצבים כאלה האחריות תיפול על ישראל, כמי שמוטטה את השלטון שם, ושולטת ברצועה מבחוץ כבר יותר מעשור. אם צה"ל ישוב לעזה, צפויים לו חיים מרים. אם לא ישוב, ייתפס החלל בידי הכוח החזק ביותר. מי יהיה הכוח הזה? רסיסים של חמאס, פלגים סוררים, ו/או קיצונים מסיני.
2,000 פועלים מאושרים
מעטים נחשפו בחדשות לטרגדיה שקרתה באילת. גם מפאת אופייה, גם מכיוון שאירעה במרוצת השבת שעברה. רוחות עזות מוטטו עץ דקל ענק על ראשיהם של שני צעירים ומחצו אותם למוות. המקרה אירע ליד מלון "פרימה מיוזיק", ביציאה מאילת לכיוון טאבה. שני המסכנים הם פועלים ירדנים, בשנות ה־20 לחייהם, שעבדו באילת לפרנסתם.
האסון הזה מתחולל רגע לפני שאילת מתכוננת לארח רבבות ישראלים לחג, ובכך לפתוח בפועל את עונת הקיץ 2019. 2,000 פועלים ירדנים יעבדו בחודשים הללו במלונות של אילת. הם לא הגיעו לשם במקרה, אלא במסגרת הסכם בין ירושלים לרבת עמון. גילו של ההסכם חמש שנים, ולפני חודש הוא שודרג לקראת עונת הקיץ שלפנינו. נציג בכיר ממשרד החוץ נפגש בעיר עקבה עם גורם רם דרג בממשל הירדני, והשניים חתמו על נספח להסכם. במקום 1,500, יורחב ההסכם ל־2,000 עובדים ירדנים.
עבור ענף המלונאות באילת היה ההסכם הזה רווח והצלה. הוא שיווע לידיים עובדות. בשביל הירדנים, המיזם שקול למפעל ענק המפרנס אלפי משפחות, ולא רק את 2,000 הפועלים שמועסקים בו. הם מגיעים בבוקרו של יום וחוזרים לארצם בערבו, ובמעבר הגבול ואדי ערבה נוסדה תעשייה של הסעות. רובם המכריע לן בעקבה, אף שהם באים מכל קצווי הממלכה, וכך נולד צורך גם ביחידות דיור ללינה.
ממלכת ירדן עצמה היא מעסיקה נכבדה של כוח עבודה זר. במלונות בעקבה תמצאו פועלים רבים ממצרים. גם ירדנים מועסקים שם, אבל שכרם החודשי צנוע יותר, ולכל הדעות משתלם להם לעבוד כאן. שם הם משתכרים כ־300 דינר בחודש (כ־1,600 שקל). בישראל, לעומת זאת, הם מקבלים את שכר המינימום (5,300 שקל), אבל הוא גבוה פי שלושה. חלקם אף זוכים לטיפים מן הנופשים, ועשויים להגיע למשכורת של 7,000 שקל. אף שעונת הנופש נפתחת באפריל ומסתיימת באוקטובר ורובם נאלצים לשוב לממלכה בחודשי החורף, העבודה באילת משתלמת מאוד. בסוכנויות ההשמה בירדן יש ביקוש לעבודה באילת אף מעבר לדרישה.
לכן אין זה מפתיע שבאחרונה דנו הצדדים באפשרות להעתיק את המודל לים המלח. הקושי העיקרי בכך הוא הצורך להקים מסוף יש מאין. בשולי המיזם, אפשר לראות בכל אחד מן הפועלים הירדנים הללו פעיל שלום קטן. אלפי הצעירים הללו ישובו לארצם בתום כמה שנים, אחרי שהכירו ישראלים מקרוב. וזאת, בעידן שבו הריחוק והניכור בין שתי האוכלוסיות מצויים בשיאם.
צופר ונהריים כמשל
עבור הישראלי הממוצע, היחסים עם ירדן יציבים. הגבול שקט, ומי שרוצה יבקר בשטחי הממלכה ללא הפרעה. אבל בשנה ה־25 לכינונם, מצויים היחסים הללו בעידן הדשדוש, העלול לגלוש בקלות למשבר חריף. מעבר לפינה מחכים ימי חיכוך. המחלוקת בשער הרחמים בירושלים טרם נפתרה. עוד מעט יבוא פסח, שבו מותרת עליית יהודים להר הבית, והוא היה תמיד מועד למתיחות. אחריו יציינו המוסלמים את רמדאן, שיוצר אווירה של נפיצות פוליטית כמעט מדי שנה.
במישור המדיני לא השכילו הצדדים לחזק את היחסים, להפך. מיזם להקמת אזור תעשייה משותף לשני הצדדים מדרום לכנרת, המכונה "שער ירדן", מתקדם בצעדי צב. כולם רואים בו רעיון מלהיב, אבל לאיש שם למעלה הוא אינו בוער. לפני ארבע שנים הקפיאה ישראל את ההסכם להקמת מתקן התפלה בעקבה, זמן קצר אחרי שחתמה עליו, כי פתע גילתה שאיננו מכניס. הירדנים נותרו פגועים ונעלבים. בהסכם הזה, מים מן המתקן אמורים לזרום לישראל, והיא מצדה תזרים כמות דומה לרבת עמון. בירדן אומרים, כי ההקפאה החד־צדדית הייתה גורם מרכזי בהחלטת המלך להחזיר לאחיזתו את מובלעות צופר ונהריים.
שתי המובלעות הללו צפויות לחזור לידיים ירדניות באוקטובר 2019, כפי שהתחייבה ישראל בהסכם השלום מ־1994. ההסדר שקיים כעת, ולפיו המובלעות הן אדמה ירדנית אבל ישראלים משתמשים בה, לא יוארך. לכל היותר, יסכימו הירדנים להסדר חכירה, או לשימוש בהן תמורת דמי שכירות. הבעיה היא שהמלך עטף את הסוגיה בהצהרות פטריוטיות, וכדי לבוא בהסדר קרקעות עם ישראל, עליו לקבל ממנה אתנן בעל ערך.
ירושלים הגיבה על החלטת המלך בפסיביות ובמעין השלמה, והותירה עשרות חקלאים להתמודד עם הבעיה לבדם. מדינת ישראל אומנם תדע לחיות ללא צופר ונהריים, אם אכן תיאלץ לפנותן, אבל לוויתור יש השלכות עתידיות. הוא משדר לרבת עמון, וגם לרחוב הירדני, תחושה שהם מובנים מאליהם, וכי הצמא הישראלי לחיזוק היחסים הולך ופוחת.
כמו במקרה המצרי, הסכם שלום בין שני צדדים שההרמוניה הטבעית איננה שולטת ביחסיהם, זקוק כל הזמן לחיזוקים ולקביים. נכון להיום, שרשרת החיזוקים איננה מרשימה. היא מבוססת על הסכם לאספקת גז ישראלי לירדן, על הסכם העבודה באילת, על תיירות ישראלית בממלכה ועל שיתוף פעולה ביטחוני. זה מעט מדי. בעתות חירום או משבר חמור, מישהו שם או כאן עשוי לבוא לידי מסקנה, בעידוד אווירה פוליטית נפיצה, כי אפשר לוותר על החבילה כולה. בשני הצדדים כבר יש כאלה.
הכותב הוא הפרשן