כדי להבין בתוך איזו מציאות מטורפת אנחנו חיים, הנה לכם סיכום קצר של מה שהתחולל כאן השבוע. יובל אדם ונעם רותם הם שני אנשים פרטיים. לא עובדי מדינה, לא אנשי מבקר המדינה, וגם לא חוקרי משטרה. סתם אנשים פרטיים. ביום שני פרסם "ידיעות אחרונות" שהשניים האלה, יובל ונעם, חיברו יחד מסמך הטוען שבלי ששמנו לב פועלת בקרבנו "רשת חשאית" המפעילה בטוויטר "מערך עצום של חשבונות מזויפים למען קמפיין הליכוד", ושמעורבים בעניין הזה מיליונים רבים.

עזבו לרגע את מה שאנחנו יודעים היום על חוסר הרצינות של ה"דוח" שלהם. נגיד גם שאנחנו לא יודעים בכלל מי האנשים האלה, ומה הדעות שלהם, ואנחנו לא יודעים שהם בשמאל הקיצוני, ושאחד מהם כתב בעבר שבנימין נתניהו הוא איש מסוכן שחייבים להיפרד ממנו. נניח שאנחנו לא יודעים כלום מכל זה, ומבחינתנו מדובר בסתם נעם ויובל, שני אנשים נקיי דעת ונטולי אינטרס מהרחוב. באיזו מדינה שפויה יכולה להתרחש סיטואציה שבה 48 שעות לאחר שמתפרסם הנייר הזה של אותם שניים - שאיש לא בדק מי הם ומה הם רוצים - מושיב מולו יו"ר ועדת הבחירות, שופט בית המשפט העליון חנן מלצר, אדם כמו יצחק חדאד - תלמיד כולל חרדי מאשדוד ואב ל־12 ילדים - מזהיר אותו שעליו לומר את האמת, רק האמת וכל האמת, וחוקר אותו שעה ארוכה, רק משום שאותם שני אנשים פרטיים, יובל ונעם, כתבו שיש לליכוד רשת ענקית של מפעילי חשבונות טוויטר מזויפים, והוא הוא, לא פחות ולא יותר, מי שעומד בראש הרשת.

מי שלא ראה בטלוויזיה את הפארסה הזו, לא ראה הזיה מימיו. בלי לפגוע בבחור החביב הזה מאשדוד, תראו לי איש אחד שצפה בעדות שלו מול השופט מלצר, והאמין שזה האיש שעליו הטיל הליכוד לעמוד בראש רשת הזייפנים שלו ברשת, רשת שבהמשך התברר שאין לאף אחד הוכחה שהיא קיימת. פעם או פעמיים, במהלך הצפייה, הייתי מוכן להישבע שבעוד רגע ייגש הבחור הזה אל השופט מלצר ויבקש ממנו שידאג לו לקלטת וידאו של האירוע, כי אם הוא יספר לנכדים שלו בעוד 20 שנה איך הפך סבא שלהם ביום בהיר אחד לכוכב המערכת הפוליטית, אין סיכוי שהם יאמינו לו.

רק אפרים קישון היה יכול לכתוב מחזה כזה, שבו תלמיד הכולל "עטרת צבי", המתפרנס ממלגת לימוד, נשלף מהישיבה שלו ונאלץ לשכור עורך דין ולהשיב על שאלות בשידור חי בטלוויזיה, כשמסביב מנסים לשכנע אותו שהוא עומד בראש רשת ענקית ושהוא לבדו מסובב על האצבע הקטנה שלו את כל המדינה. אני שם את הראש שלי שהחברים של חדאד מבית הכנסת ישבו שלשום מול הטלוויזיה, אם יש להם כזו, והחזיקו את הבטן מצחוק.

עושה רושם שחנן מלצר, איש חכם ומנוסה, לא הבין עד הסוף לאן הוא דרדר אותנו כשניהל שלשום את ישיבת ועדת הבחירות וחקר צייצנים בטוויטר על הציוצים שלהם. לו היו הרשתות החברתיות קיימות בימים שברית המועצות עמדה על מכונה, כך בדיוק היו נראים שם דיוני ועדת הבחירות. אזרחים שפרסמו ציוצי תמיכה בנתניהו או בליכוד מצאו עצמם מסבירים, בהשיבם על שאלות השופט, מה כתבו ברשת, ולמה כתבו, ועל סמך מה כתבו, וכמה לייקים קיבלו ומי שיתף אותם.

"אתה מצייץ בדרך כלל, או שלקראת הבחירות הגברת ציוצים?", שאל מלצר את חיים אלקסלסי, איש שבחיי היומיום משמש כראש צוות פיתוח תוכנה, והשבוע מצא את עצמו מככב ב"דוח" של נעם רותם ויובל אדם. "איך קרה שהתחילו לראיין אותך?, המשיך השופט, "ומהיכן אתה מכיר את אראל סג"ל שראיין אותך? מהציוצים שלו בטוויטר או מהחיים הפרטיים?". וכל זה עוד לפני הניסיונות של פרקליט כחול לבן לבדוק עם מי נפגשים הצייצנים הימנים מחוץ לטוויטר, ומה עמדתו הפוליטית של כל אחד מהנוכחים במפגש צייצנים שנערך פעם.

במקום לדפוק על השולחן, לזרוק את הצדדים מהחלון ולהודיע שחופש הביטוי חשוב מכל, ושכל אחד יגיד ברשת מה שבא לו, השתלב השופט מלצר ביוזמה להקים כאן, שבוע לפני הבחירות, משטרת מחשבות, ואף התנדב להיות המפכ"ל שלה.

רק נסו לדמיין מה היה קורה במקרה הפוך, לו חיברו שני אנשי ימין "דוח" דומה, מעבירים אותו לפרסום ב"ישראל היום", ואחרי יומיים היה השופט נעם סולברג חוקר צייצנים משמאל על הציוצים השמאלניים שלהם, ושואל אותם איך הגיעו להתראיין אצל רביב דרוקר ואם יש להם היכרות מוקדמת איתו.

עוד נחזור בהרחבה אל מה שקרה בדיונים האלה אצל השופט מלצר, אבל חשוב קודם להכניס את מה שהתרחש פה השבוע להקשרו הראוי.

# # #

פעם הייתה פה תקשורת, שביטאה היטב את רחשי לבו של חצי עם. החצי השני נמחק לגמרי, קולו לא נשמע, ואיש בכלי התקשורת הגדולים לא חשב שיש בזה בעיה. חיים יבין, שריכז אליו מדי ערב מאה אחוזי רייטינג, סיפר לפני כמה שנים בגילוי לב איך הוא וחבריו השתינו מהמקפצה. "בשלבים מסוימים של מלחמת שלום הגליל", תיאר, "אנחנו בהחלט היינו עם האופוזיציה. יום־יום פרסמנו בראש המהדורות את מספר החללים - 500, 501, 502 - זה היה כמו לדקור בחרבות את בגין". אבל לא רק בימי מלחמה יבין וחבריו עבדו כדי לדקור את הממשלה משמאל. "ניהלנו מלחמות אימים נגד ההנהלה שישבה עלינו, וביטאה רחשי לב של קהל שהעלה את הליכוד לשלטון", הוסיף. "אמרנו שצריך לוותר על השטחים, אבל להמונים לא היה ראש לחלוקת הארץ".

אלה היו ימים שבהם לא היה אפשר לברוח לשום מקום. יכולת לשמוע את יבין אומר "צריך לוותר על השטחים", לצפות בחבורת "ניקוי ראש" לועגת לכל מה שיקר לך, או לראות איך חבורה של עיתונאים בכירים דוחפת להגשת כתב אישום תלוש נגד שר משפטים מהימין, שלא בא לה טוב פוליטית, וכל מה שנשאר לך לעשות הוא לבחור אם לצרוח מעצבים, להטיח את הראש בקיר, או לקחת כדור נגד לחץ דם גבוה. אחר כך התרבו הערוצים, ואז נכנסו יותר ויותר עיתונאים "אחרים", אבל המהפך הגדול התרחש ביום שבו נכנסה פייסבוק אל חיינו.

פתאום, ברגע אחד, התברר שלעיתונאי - חשוב ומפורסם ככל שיהיה - אין בלעדיות על הזכות להביע דעה. אם הוא מוסר לציבור עובדות שאינן נכונות, כל גולש יכול להציגו במערומיו. אם הוא מסביר מה צפוי לקרות בזירה המדינית, ובאה המציאות וטופחת על פניו, יכולים המוני צרכנים לומר לו שהוא לא רציני. כשהוא משתמש במשאב העיתונאי הציבורי כדי לקדם באופן לא הגון את האג'נדות שלו - לדינה מנהלת החשבונות מרמת גן, ולדוד שמגדל תפוחים בגליל, יש מקלדת כדי להגיד לו מה הם חושבים עליו. נכון, לפעמים הם עושים את זה בבוטות. נכון, לפעמים הם מלכלכים את הפה. אבל את החופש הזה של כולם לומר את דעתם, תהא אשר תהא, אני לא מוכן להחליף בעד שום הון שבעולם.

מי שנבהלו יותר מכולם מהפריחה הזו של חופש הביטוי היו, מטבע הדברים, רבים מהעיתונאים. פתאום הם כבר לא לבדם בזירה. פתאום יכול כל זב חוטם להגיד להם שהם מדברים שטויות. פתאום יכולים המוני גולשים, שלא נראית להם הדרך שבה מתנפל "ידיעות אחרונות" על נתניהו, להגיב כאוות נפשם. והחופש הזה של אנשי ימין מן השורה להפוך לשחקנים פעילים בזירה, היה אחד הגורמים המרכזיים שהביאו לשינוי השיח. פתאום כבר אין מונופול לאף דעה. פתאום מתברר שהמגישה במהדורה היא לא היחידה שיודעת לדבר. ואת כל זה היו מי שניסו לעצור השבוע, ימים ספורים לפני הבחירות.

# # #

שלא תטעו לרגע. ב"תחקיר" הגדול של "ידיעות אחרונות" השבוע לא הייתה ולו מולקולה עיתונאית אחת. הפרסום שלו היה מהלך פוליטי מתחילתו ועד סופו. מהלך פוליטי שבא לסתום את הפה לכל מי שחושב אחרת.

בעצם, שום דבר מזה לא התחיל ב"ידיעות אחרונות". את המיזם שמטרתו לבלום את היכולת של אנשי הימין או תומכי נתניהו להתבטא באופן חופשי, יזמו נעם רותם, יובל אדם ו"הברית הישראלית" - אנשים פוליטיים שנתניהו והימין לא באים להם טוב בעין. רותם, כאמור, הוא איש שמאל רדיקלי, שכינה את צה"ל "ארגון טרור", שהשתתף בערב הקראת מכתבי מחבלים, שכינה את נתניהו "איש מסוכן", ושקרא "להיפרד ממנו"; ארגון "הברית הישראלית", שסייע בהכנת ה"דוח", הוא ארגון שבראשו עומדים פעילי שמאל מוכרים, ושבין השאר תמך בזמנו במני נפתלי במאבקו במשפחת נתניהו.

ביום שני, כשהוא לא טורח לספר לנו איזה עניין פוליטי יש לאנשים שעליהם הוא נשען, מרח רונן ברגמן את ה"דוח" של החבורה הזו על חמשת עמודיו הראשונים של "ידיעות אחרונות". ברגמן, עיתונאי ותיק, מנוסה ובעל מוניטין, גולל בכתבת הענק הזו סיפורי אלף לילה ולילה על "רשת חשאית" של משתמשים אוהדי נתניהו בטוויטר, שמפעילים "ישויות פיקטיביות... שמסונכרנות זו עם זו". "כך פעל מערך חשבונות מזויפים למען קמפיין הליכוד", קבעה כותרת הענק שלו, ובגוף הדיווח לא הייתה ולו דוגמה מוכחת אחת לחשבון אחד מזויף.

זה היה טקסט מביך שנכתב בשנת 2019 על ידי אנשים שנראה כי ביקרו על כדור הארץ בפעם האחרונה לפני 20 שנה, ואין להם מושג איך פועלת רשת חברתית. חשבון אחד, של איש ושמו "משה מחלב", הוגדר ב"תחקיר" של ברגמן כמזויף, בעיקר משום שהוא מצייץ הרבה בעד נתניהו ומשום שבתמונת הפרופיל שלו מככבת תמונה של דוגמן יווני במקום תמונתו של מחלב עצמו. "'משה' מהלל את נתניהו והולם במי שקורא עליו תיגר", גילה "תחקיר" "ידיעות אחרונות". ולא רק משה. גם "יואל מנור" היה שם, וגם אחד בשם "ידעות דינג", שעיקר חטאו היה שכתב "היועמ"ש מתכוון להתערב פוליטית בבחירות", וברגמן מצא ש"חשבונות רבים ברשת הדהדו אותו".

שוב ושוב סיפר ברגמן על "רשת" ש"מתקשרת בינה לבין עצמה", אבל חוץ מלצטט כל מיני ציוצים שכתבו אותם אנשים בעד נתניהו, הוא לא הצליח להסביר מה הופך חבר אנשים התומכים בראש הממשלה ל"רשת" מאורגנת ופסולה, ויתרה מזו, לא הצליח לספק רבע הוכחה לטענתו ש"החשד שעולה מהפעלת הרשת הוא שמאחוריה עומדים פעילים בשכר".

# # #

האקדח המעשן של ברגמן היה יצחק חדאד - בחור חרדי אשדודי, שאיש מהמסקרים את המערכת הפוליטית לא שמע מעולם את שמו, ושהוכתר כאיש שאליו מתנקזים כל החשבונות המזויפים של ה"רשת" כולה. חוקר פרטי שנשלח לשוחח עם חדאד חילץ ממנו כמה מלמולים לא ברורים על "עשרות מיליונים", על "כסף", ועל "עלויות", ציטוטים שעניינם יתברר בהמשך.

ה"תחקיר" החל לקרוס שעה קלה לאחר שיצא העיתון ממכבש הדפוס. הראשונים שפוצצו את הבלון היו אראל סג"ל וינון מגל שהעלו לשידור בתוכניותיהם ב־103FM, בזה אחר זה, את כל מי שהתעוררו בבוקר וקראו ב"ידיעות אחרונות" שהחשבונות שלהם מזויפים. זו הייתה הצגה מרתקת. אף אחד מהם, התברר, לא הכיר את האחר. איש מהם לא פעיל בשום מטה. איש מהם לא מקבל כסף. איש מהם לא הבין מי המטורף שפרסם את שמו בעיתון והפך אותו לחלק מקנוניה עבריינית שהוקמה כדי לגנוב את הבחירות. בשלב הזה התברר עוד, אוי לבושה, שב"ידיעות אחרונות" לא טרחו לפנות לאיש מהם כדי לבקש את תגובתו, פנייה שאולי הייתה חוסכת את כל הפרסום המביך הזה.

"החשד העולה מהפעלת הרשת הוא שמאחוריה עומדים פעילים בשכר, ושאלת מימון הפעלתם עשויה לעמוד בניגוד לחוק", כתב ברגמן, בלי להוכיח כלום. הוא לא הציג ולו פעיל אחד בשכר. הוא לא חשף שקל אחד שמשולם למישהו. הוא לא הוכיח ולו קשר קל בין אותם אנשים שאותם הכתיר "רשת".

עובדה אחת חיברה בין כל הצייצנים הללו. כולם חושבים שבנימין נתניהו הוא ראש ממשלה טוב. וב"ידיעות אחרונות", מתברר, גם אחרי שני עשורים וחצי של מלחמה נגד נתניהו, עדיין משוכנעים שאין סיכוי שמישהו יתמוך בו סתם כך, ביוזמתו שלו, בלי שיפעילו אותו או ישלמו לו.

# # #

ל"ידיעות אחרונות" הייתה הזדמנות לחזור בו. להגיד שהוטעה. שאנשים בעלי אינטרס פוליטי הפילו אותו בפח. אבל זה לא קרה. תחת זאת החלו העיתון וכתביו לעודד את חברת טוויטר לחסום את כל מי שסומן על ידיהם כחשוד בציוצי תמיכה מוגזמים בנתניהו. אם תרצו, סזון של הרשת החברתית.

וזה לא חדש כמובן. נזכרתי השבוע מה קרה כשערוץ 20 העלה לפני כמה שנים בעמוד הפייסבוק שלו פוסט ביקורתי נגד נשיא המדינה ראובן ריבלין. הו, איזו חגיגה של סתימת פיות נחוגה פה אז. האתר "וואלה!" "חשף" ראשון את הפוסט ותקף אותו. בתחנות הרדיו הפך הפוסט הזה, בן 11 שורות בלבד, ל"קמפיין". בערוץ 10 הכריזה מגישת החדשות: "הערב נחצה קו בישראל", והכתב שישב לצדה הוסיף: "אנחנו, כעיתונאים, מרגישים שעל זה קשה לעבור לסדר היום".

אני סופג בטוויטר קללות, ניבולי פה וסתם לכלוכים, על בסיס קבוע. אני סופג אותם, מטבע הדברים, מהאגף השמאלי. עיתונאים שמאלנים סופגים אותם, יש להניח, מהצד הימני. פוליטיקאים ימנים סופגים מצד אחד. פוליטיקאים שמאלנים - מהצד השני. זה מעצבן, זה מרגיז, זה מזהם את השיח, אבל מעולם לא חשבתי לחסום איש מכל אלה. אפילו לא אחד. זו, בעיני, כיכר העיר. וככל שיש לנו, כעיתונאים או כפוליטיקאים, כוח ועוצמה גדולים יותר להשפיע, כך צריכה להיות גדולה יותר הסובלנות שלנו כלפי הציוצים האלה. זו הדמוקרטיה. זה חופש הביטוי. זה מחירו. והעובדה ש"ידיעות אחרונות" פתח השבוע בקמפיין שכל מטרתו סתימת פיותיהם של מי שתומכים במועמד שהעיתון מתעב, היא חרפה עיתונאית. מתחרה בחרפה הזו רק השתיקה הנשמעת לנוכח ההתנהגות הזו, כמעט מצדו של כל עולם העיתונות הישראלי.

כמה עצוב היה לעקוב השבוע אחר האופן שבו טיפלו כלי התקשורת השונים בפרשה הזו. הרי אפשר היה לקוות שברגע שייצא האוויר מהבלון הזה, של "ידיעות אחרונות", התקשורת תעשה חושבים, לא?

אז זהו, שלא. חלק מכלי התקשורת המשיכו לפמפם את ה"תחקיר" הזה, כאילו לא התברר זה עתה שאין בו כלום. החלק האחר טרח להציג את שני הצדדים, זה לצד זה, השקר והאמת, בלי להביע עמדה.

# # #

חזרה לוועדת הבחירות. ביום רביעי הופיע לפני הוועדה חוקר פרטי שנשלח לפני שבוע בניסיון להוכיח שאותו יצחק חדאד (להלן: "ראש רשת הזייפנים של הליכוד") הוא אומנם מה שמחברי ה"דוח" ניסו להלביש עליו.

עדותו של החוקר הציגה את אנשי "ידיעות אחרונות", ואת ה"תחקיר" של ברגמן, במערומיהם. פתאום התברר שהחוקר ניהל עם חדאד חמש או שש שיחות טלפון וגם נפגש איתו פעם אחת, אבל מכל השיחות הללו, המקסימום שהוא הצליח לחלץ ממנו, כדי להוכיח שהוא עובד בעבור הליכוד או בעבור נתניהו, היה המשפט הבא, שבו הסביר שהוא מקושר "בעיקר יותר לכיוון ש"ס, אבל עדיין כל מה שקשור לחרדים, וכל מה שקשור לימין... ש"ס, ג', וגם הליכוד אם צריך, אנשים בכירים מאוד משם".

החוקר, התברר מהעדות לפני השופט, לא שמע מחדאד את שמו של איש ליכוד אחד, ולא מצא ראיה לשקל אחד שחדאד מקבל ממישהו. שום כלום. החוקר העיד מה קרה כשביקש מחדאד שיסדר לו פגישה עם הבכירים הפוליטיים שהוא מכיר. "הוא הציע להכיר לי את אבי אמסלם מהעירייה בש"ס ואת ינון אזולאי, מש"ס גם הוא".

השופט מלצר לא הבין. "איך זה קשור לכל הפרסומים ברשת?", שאל בתמיהה. "אחרי שהוא אמר שהוא מחובר לאנשים מאוד־מאוד חזקים", הסביר החוקר, "הוא הפגיש אותי עם אבי אמסלם. חדאד אמר לי שהוא איש חזק מאוד". מלצר ניסה שוב להבין. "האם בכל המהלך הזה הוזכר קשר עם הליכוד, או מישהו מהליכוד, או פעילות שהוא עושה ברשת?", שאל שוב. החוקר נשאר בלי תשובה טובה.

היה צריך לצפות בעדות הזו של החוקר הפרטי, שעליו התבסס "ידיעות אחרונות", כדי להבין מה קרה פה. החוקר הפרטי שמע מחדאד פעם אחר פעם שהוא פעיל של ש"ס. החוקר הפרטי נפגש בתיווכו של חדאד עם פעיל מוניציפלי של ש"ס. החוקר הפרטי לא הצליח להביא שום פרט שמחבר את חדאד למישהו בליכוד.

שום דבר מכל זה לא הפריע ל"ידיעות אחרונות" לפרסם על השער שלו אגדה על "מערך עצום של חשבונות מזויפים למען קמפיין הליכוד", ולהדביק בכוח לש"סניק הזה - בלי בדל ראיה - את תפקיד ראש הרשת.

# # #

אז עם מה יצאנו מהשבוע הזה? יצאנו עם חבורת פעילי שמאל רדיקלי, שחברה לעיתון גדול שהיה מוכן למכור את כל ערכיו העיתונאיים, שבוע לפני הבחירות, כדי לפגוע בבנימין נתניהו ובליכוד על בסיס עובדתי לא קיים.

יצאנו עם עיתונאים שמעודדים סתימת פיות וחסימת משתמשים שחושבים אחרת מהם ברשת החברתית. יצאנו עם ערימה גדולה של אנשי תקשורת שראו את ה"תחקיר" הזה קורס אבל בחרו לעצום מול זה עיניים, כי זה משרת פוליטית את המחנה שלהם. יצאנו עם שופט בית המשפט העליון, חנן מלצר, שבהצגת תכלית מעוררת מחשבות נוגות, הילך אימים על משתמשי הרשתות החברתיות, שראו את החקירות שהוא מנהל והבינו שכדאי להם להיזהר.

ובעיקר יצאנו עם הידיעה שחופש הביטוי בסכנה, ושהאחרונים שאפשר לסמוך עליהם בתחום הזה הם אלה שמרבים לדבר על דמוקרטיה, אבל מתעניינים בה רק כשהיא משרתת את הצד שלהם. שלא תתבלבלו לרגע. אם זה היה תלוי בהם והם לא היו מתביישים, הם היו דורשים מכולכם להציג פנקס אדום בכניסה לטוויטר.

[email protected]