אנחנו לא צודקים! אנחנו ממש לא צודקים. לפעמים, באופן יוצא דופן, מאיר עלינו כוכב צדק ואנחנו אומרים דבר נכון אך לרוב הכוכבים נשארים בשמיים ומחכים לחללית ישראלית שתתקרב. 


דווקא אצל אנשים מאוד ערכיים יש נטייה לחשוב שהם חיים במלחמה של בני אור בבני חושך ושהצד השני מגלם את כל הרוע שבעולם. איזה כיף לחיות בעולם שבו הצד שלך תמיד הכי צודק, הכי יפה והכי חכם. החיים נעשים כל כך פשוטים וכמעט ללא התלבטויות כשכל האמת גם ככה נמצאת אצלי בכיס. כשמלאך האמת מתלבט מה להגיד הוא מתייעץ איתי או עם הגורו שלי כי אנחנו הנאורים והחכמים. 
 
אני מעדיף את הלכלוכים הנמוכים כמו "הוא קיבל סיגרים" או "פרצו לו לפלאפון" מאשר את הכעסים האידיאולוגיים של הקצוות הפוליטיים. כשמגדירים את הצד השני כאויב המדינה אז הוא מוגדר כ"מסוכן", "סהרורי", "משיחי" וזאת משימה לאומית לבלום אותו ולהילחם נגדו. ברגע שהכנסת מישהו לרשימה שחורה אתה נכנס למדרון החלקלק של האלימות. 
 

אז לכל מי ששכח – היינו כבר בסרט הזה. בפעם הקודמת שהייתה לנו מדינה היא נחרבה בגלל לוחמנות אידיאולוגית. לישראלים שחיו כאן לפני כאלפיים שנה, בתקופת בית שני, היו הרבה מאוד אידיאלים גדולים אבל הם חשבו שכל מי שחושב אחרת מהם הוא מסוכן וצריך להילחם נגדו. המצב התדרדר עד כדי שגרה של רציחות פוליטיות כי כל בעל דעה מאיים על הדעה הנוגדת (שו"ת משיב דבר א מד. הקדמת הנצי"ב לתורה). 
 
טוב שהבחירות אירעו רגע לפני פסח, כדי שנזכור מה הצליח לאבותינו. רוב עם ישראל לא דיבר לשון הרע, לא לכלכו אחד על השני ולכן אפילו כשמשה הרג את המצרי כמעט אף אחד לא הלשין. יהודים מכל הסוגים והזרמים חלקו את אותו חדר באושוויץ ואת אותה פירמידה במצרים. כולנו יהודים ושותפים באותו גורל כך שחילוקי הלבבות אינם מסייעים לחברה הישראלית. כל כינויי הגנאי כמו "בוגדים" או "צ'חצ'חים" אינם מחזקים אותנו אלא רק מחלישים. אולי כדאי שבנוסף למלחמת החורמה נגד החמץ והאבק נכריז גם על מאבק נחוש נגד לשון הרע.